הדדליין של מנדלבליט

מפסיד אחד וודאי כבר יש לבחירות 2019: אביחי מנדלבליט. הוא יתעורר בעשרה באפריל מוכתם ומושמץ בידי מיליוני מצביעים שירגישו שבגללו המחנה שלהם הפסיד: או שייחשב לאיש שהעלים מהציבור מידע מהותי על ראש ממשלה נאשם בפוטנציה, או כאיש שבהחלטותיו הפיל ראש ממשלה מכהן.

ערב פיזור הכנסת, כשעוד לא היה ידוע כמה קריטי יהיה העיתוי, העריכו בפרקליטות שייקח חודשיים וחצי עד שלושה לפרסם את ההחלטה בתיקי נתניהו. ההבדל בין חודשיים וחצי עד שלושה הוא, כמו שאמר שלום חנוך, נצח שנמשך שבועיים. זו בעצם השאלה אם ההכרעה תתקבל מספיק זמן לפני הבחירות הקרובות, או תידחה עד לאחר הרכבת הממשלה.

מאז הוקדמו הבחירות התפרסמו דיווחים סותרים בנושא. מאחוריהם מסתתרת מחלוקת מנומסת אך עמוקה בין פרקליט המדינה ליועץ המשפטי לממשלה. ארבעה חודשים לפני הבחירות המקומיות האחרונות פרסם שי ניצן הנחייה לזרז את הטיפול בכל התיקים בעניינם של ראשי ערים שנחקרו, וכאלה, כידוע, לא חסרו. ראש עיר בעירו כמוהו כראש ממשלה במדינתו: הבחירות הן תמיד משאל עליו ועל חקירותיו. התביעה לניקיון השולחן הובילה לכמה סגירות תיקים, כמו למשל נגד ראש עיריית רמת-גן דאז, ישראל זינגר.

מנדלבליט סבור אחרת. לוח הזמנים הפוליטי לא רלבנטי מבחינתו. חרדים לא מתנשקים בראש השנה האזרחי, ומנדלבליט לא חושב שעליו להזדרז רק כי ראש השנה הפוליטי – הבחירות – בפתח. זה רק חצי מדויק, כמובן: היועמ"ש איננו מתכוון לפרסם את ההחלטה שבועות בודדים לפני יום הבוחר. מהו היום הקובע שלפניו כן ואחריו לא? לפי ההיגיון הסביר, מתישהו בין סגירת הרשימות, ב-21 בפברואר, ל-9 במרץ, חודש לפני הבחירות. שי ניצן רואה שלט בחירות ולוחץ על דוושת הגז; מנדלבליט מבקש להמשיך לנסוע במהירות מתונה, עם אפשרות לברקס עדין בהמשך.

המוזר הוא שהויכוח על העיתוי קולני יותר מזה שמתנהל על ההחלטה עצמה. מנדלבליט הוא איש מערכת. ככזה, אין סיכוי שיילך נגד הכפופים לו ויסגור את כל התיקים. מנגד, די סביר שיבקש למצע את ההמלצות הקיצוניות, פה למתן ושם לרכך. לא שזה יעזור לו, כמובן.

ועדיין, האזהרות ממתקפה ממשמשת ובאה מימין נגד שומר הסף מספר אחת מגוחכות כשנזכרים בבליץ המחפיר שמתנהל נגדו זה שנתיים משמאל, בהשתתפות ראשי ממשלה לשעבר ומטה. היועץ הראשון בישראל שהחתים שלושה עדי מדינה נגד ראש ממשלה אחד, שאישר לחקור ולזרוק למעצר את כל סביבתו הקרובה של נתניהו ועוד חופן נדיב של אנשי עסקים מקושרים, הראשון שיחליט כנראה להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, הוא גם זה שתחת ביתו תתקיים במוצאי שבת הפגנה מספר 110. גם אם מירי רגב ודודי אמסלם יתאמצו מאוד, הם יתקשו לרדת כל כך נמוך.

 

הציבור מנומנם ולכן הציבור ישלם?

שיעורי הצפייה בחדשות נותרו השבוע שגרתיים למדי. הפוליטיקאים דיברו על הכרעות דרמטיות, אבל עם ישראל לא צפה ולא הקליק בהיסטריה. כשיש מתח יש רייטינג, אבל כל עוד הליכוד מוביל בפער משמעותי, החבירות במרכז-שמאל או מספר המשוריינים ברשימת הבית היהודי מעוררים כרגע בעיקר פיהוק. הציבור מנומנם, ולכן הציבור ישלם?

לשבועות הקרובים בבחירות קוראים בספרות "אקספוזיציה", הפרק הראשון שבו הציבור מתוודע לדמויות. נתניהו הנחקר, גנץ המתלבט, גבאי ולבני המתקוטטים. בסדרות זה בדרך כלל הפרק הפותח, הכי משעמם. אבל זה לא מלמד דבר על ההמשך. זו הפעם השביעית שנתניהו מתמודד על ראשות הממשלה, אבל אולי הפעם הראשונה שבה לא הכל בידיו. קביעת סדר היום היא הנכס החשוב ביותר שיש לראש ממשלה בבחירות: ב-2015 הוא נאם בקונגרס שבועיים לפני הבחירות וכפה על המערכת סדר יום מדיני במקום דיור וכלכלה. הוא איננו יכול להגיד לבוחרים מה לחשוב, אבל יכול בהחלט לומר להם על מה לחשוב.

זה איננו המצב הפעם. לנתניהו אין כל השפעה על שתי ההתרחשויות הגדולות של בחירות 2019: האם יהיה איחוד בגוש היריב, והאם יהיה אישום בכפוף לשימוע. נתניהו, כרגיל, הוא הנושא של הבחירות, אבל באופן חריג הוא לא יהיה הנשוא.

זה לא אומר, כמובן, שיהיה סטטיסט. 15 שבועות נותרו למערכת הבחירות, והן יתמלאו באינספור צילומים ביוניקלו, ביקורים מדיניים, פגישה עם טראמפ ומן הסתם העברה של שגרירות או שתיים לירושלים. על הפרק גם אירועים מסעירים יותר, מתוסרטים עד הקצה, בהשתתפות כוכבים בינלאומיים. במקביל, הוא נערך לניסיון למנוע בזבוז קולות בימין. השבוע, למשל, פנה לאריה דרעי ודיבר על ליבו לרוץ עם אלי ישי. באותה מידה יכול היה להציע לקסאם סולימאני לרוץ במחוז צפון בליכוד.

ויש עוד שינוי אחד: שלושים המנדטים בסקרים אינם בהכרח בשורה טובה לפוליטיקאי שבנה עצמו שנים מעמדת האנדרדוג. אלה צרות של עשירים, כמובן: כולם היו מתחלפים איתו. ובכל זאת, צרות. הובלה כה ברורה עשויה להשאיר מצביעי ימין רבים בבית, ולשלוח אחרים להתפנק בהצבעה נישתית יותר לאחת ממפלגות הלוויין של המחנה. נתניהו מעדיף לרוץ כל השנים כדוד, והנה הוא גוליית. האירוע הדוידי היחיד שנראה באופק הוא ההחלטה להעמידו לדין שתציבו כאנדרדוג, ודווקא ממנה הוא עושה כל מאמץ להימלט.

 

יותר מדי ברירות

כשמנסים לברר מה בעצם רוצה הרמטכ"ל לשעבר בבחירות האלה, התשובה היא: אפשרות לסיים את הבחירות כראש הממשלה, אבל בלי להתמודד רשמית על התפקיד. עד היום זה עבד לו: למפקד יחידת הקישור בלבנון מונה לאחר נפילתו של קודמו בתפקיד, את אוגדת איו"ש קיבל בעקבות הדחת האוגדונר הקודם וברמטכ"לות זכה מהאזרחות אחרי שגלנט סוכל.

בפוליטיקה זה עובד אחרת. בוודאי כשתוך 55 יום הוא צריך להקים יש מאין מפלגה, לבנות תשתית, לשבץ עשרים מועמדים שלא יעשו בושות. לכחלון ולפיד הייתה שנה, והם עדיין הגיעו לקו הסיום חסרי נשימה. אנשים עם תיאבון רב הרבה יותר לפוליטיקה כבר היו שוקלים ברצינות ריצה משותפת עם וויתור על התענוג המפוקפק הנ"ל.

ואכן, החבירה המועדפת על סביבת גנץ, חוץ ממשה יעלון, היא אורלי לוי ומפלגה הטרייה "גשר", ולא מגרש הגרוטאות שקרוי גוש המרכז-שמאל. למעט ראש מפלגה או שניים, כל שאר הדמויות חבוטות ותרות באופן נואש אחר מישהו לרוץ איתו. לוי סיימה לא מזמן עשור של כהונה תחת דמות גברית סמכותית שמדברת על ביטחון, ואין לה חשק מיוחד לחוות זאת שוב. אבל היא איננה פוסלת על הסף.

הבעיה אחרת: לוי-אבוקסיס הוכרזה כפורשת מישראל ביתנו, והפרשנות המשפטית המקובלת גורסת שהיא שלא תוכל לרוץ בשום הרכב שבו חברה גם מפלגה מהכנסת הנוכחית. לכן, אם גנץ חובר אליה עכשיו, הוא טורק את הדלת על כל אפשרות לריצה משותפת עם לפיד, גבאי או לבני. איש לא מבטיח לו שזה ישתלם.

זו הבעיה העיקרית שמעכבת את החבירות בגוש. הדמויות המרכזיות נאלצות לשמש כמשקיעים בבורסה לסחורות עתידיות. לפיד לא מוכן לשמוע על ישיבה תחת גנץ כי הוא מאמין שיתאושש מהתקופה האיומה בסקרים, ואילו גנץ לא חולם לשמש כמספר שתיים של לפיד כי הסקרים מחייכים אליו. הרצוג ולבני חברו בבחירות האחרונות לחתונה של חוסר ברירה: היא הייתה מתחת לאחוז החסימה והוא היה על סף חוסר הרלבנטיות. כאן, לכולם יש יותר מדי ברירות.

שש רשימות ציוניות נרשמו לריצה בגוש, אבל ההיגיון והעבר מלמדים שהאנרגיות נגד נתניהו יתנקזו בסוף לגוף אחד, שישאב אליו את רוב הקולות. אלה הולכים להיות שבועות דרוויניסטיים אכזריים מאוד, שבסיומם צפויה כליה, לא פחות, לשתיים-שלוש דמויות מרכזיות בגוש. כמה מפלגות עלולות לסיים על ארבע, תרתי משמע. יעלון, למשל, לא אוהב כנראה להיות תחת גנץ, אבל עוד פחות הוא אוהב להיות תחת אחוז החסימה.

השאלה אם תקום רשימה משותפת שתתקרב במספר המנדטים לליכוד תעצב את מערכת הבחירות הזו. בהשאלה מעולמות האגרוף, היא תקבע האם יהיה כאן קרב במשקל כבד בין שתי רשימות בסגנון טייסון נגד הוליפילד או מאבק בסגנון WWF: ערימת מתמודדים במשקל בינוני שנושכים ושורטים זה את זה ללא אבחנה, בלי כללים וכשכולם יוצאים חבוטים.

 

בחירות הווטסאפ הראשונות

האירוע שכבר זכה לממדים מיתיים בבחירות 2015, סרטון "הערבים נעים" של נתניהו, זכה למאות אלפי צפיות ורבבות לייקים. לו עלה היום בפייסבוק, הרוב המכריע של שני מליון עוקביו של ראש הממשלה כלל לא היה רואה אותו בפיד. מארק צוקרברג שינה את האלגוריתם של הרשת: אתה דף ציבורי ורוצה שייראו אותך? תשלם לנו. אתה פוליטיקאי ובמדינתך המזרח-תיכונית בדיוק הוכרזו בחירות? תשלם יותר.

סיסמאות הבחירות פאסה כבר עשור; תשדירי הטלוויזיה כה בלתי רלבנטיים עד שאפילו שכחו לבטל אותם; שילוט החוצות הפוליטי נעלם, כי כמו שאומר יאיר לפיד, אף אחד עוד לא השתכנע משלט באיילון; הטוויטר אירוע ברנז'אי והטלגרם – אופנה, לא מדיום המוני. חוק וי-15 שעבר בכנסת הנוכחית גם צמצם משמעותית את היכולת של ארגונים לא-מפלגתיים לשפוך כסף על תעמולה. אז איפה לעזאזל יתקיימו הבחירות הקרובות?

בווטסאפ, כנראה. לכולם יש אותו בטלפון. הוא קל מאוד להעברת מסרים, גם כאלה נכונים ובעיקר כאלה שלא. "הגיע אליי בווטסאפ" בשנות העשרה של המאה הנוכחית הוא מה שהיה "אמרו בטלויזיה" או "כתבו בעיתון" במאה שעברה. המדיום הקל ביותר בהיסטוריה להעברת שמועות כזב נתפס באופן מוזר כאמין מאוד. הסרטונים של לפיד ונתניהו רשמו את רוב הצפיות ברשת הזו, לא בהכרח בטלויזיה או בפייסבוק.

העולם מתנהל היום מאגודל לאגודל –שנייה ותשעים ושתיים מאיות בממוצע שלוקח עד שהאצבע גוללת הלאה את המידע. זה מספיק בשביל להתרשם, להשתכנע וללחוץ "העבר". הבחירות האחרונות הוכרעו, בין היתר, ב-18 מיליון מסרונים ששלח הליכוד בשבוע האחרון. הפעם, אלה יהיו בחירות הווטסאפ הראשונות.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.