ההצעה של אנשי גנץ לחרדים מאחורי גבו של לפיד

הפוליטיקה הישראלית מתחלקת בימים אלה לשלושה חלקים: בליכוד נמצאים אלה שיכולים להדיח את נתניהו ולא רוצים, באופוזיציה נמצאים אלה שרוצים להדיח את נתניהו ולא יכולים, ובאמצע – אביגדור ליברמן. די בטוח שהוא רוצה, ולפי הסקרים לא מן הנמנע שהוא יכול.

כדי להבין את העתיד כדאי להיזכר בעבר הקרוב: פיזור הכנסת היה הישג פוליטי מדהים של הליכוד, לא פחות. במשטרה יש יחידות מו"מ שתפקידן, בין היתר, לשכנע אנשים שעומדים על הגג לא להתאבד בקפיצה. נתניהו הצליח לגרום לשישה-עשר ח"כים חרדים לעלות אל הגג, לדלג מעל המעקה ולזנק מטה שלוש פעמים: קריאה ראשונה, קריאה שניה, קריאה שלישית.

החרדים שילמו מחיר כבד פעמיים ועוד לא יצאו עם הסחורה: ראשית, זרקו לפח הישג שיא של עשרים שנה. שנית, הם עומדים כרגע במרכזה של מערכת בחירות, דבר שאינו מבשר להם טובות. אם תוקם ממשלה בסתיו, הליכוד בכל מקרה יהיה חלק ממנה; אבל יהדות התורה וש"ס עשויות להיזרק החוצה. אם להשתמש במילותיו של ליברמן עצמו, שום דבר טוב לא מאיים עליהם.

הבין זאת מי שהבין בכחול לבן והגיע אל המפלגות החרדיות ובפיו הצעה: אחרי הבחירות יתפצל גנץ מלפיד, וגם יודיע לליברמן שישכח מחלומו להקים ממשלת אחדות חילונית. החרדים, מצידם, יגמלו בהסכמה לרוטציה שבה גנץ מכהן ראשון כראש הממשלה. ההצעה נשענת על אמירה ישנה של זבולון המר, שניהל מו"מ להצטרפות לממשלת העבודה אחרי מהפך 1992. אבל אמרת שתשב רק בממשלת ימין, טענו כנגדו במפד"ל. הבטחתי לשבת עם הליכוד בקואליציה, השיב המר, לא הבטחתי לשבת איתם באופוזיציה.

הברית בין נתניהו והחרדים הופכת את המו"מ הקואליציוני שייפתח בעוד שישים יום לאירוע שעלול להיגמר בבחירות חדשות. אל הממשלה שליברמן דורש נתניהו לא יעז להיכנס בלי החרדים; הממשלה שנתניהו רוצה לא מתקרבת לרוב באף סקר; ואין אף ממשלה בלי הליכוד. אז מה עושים?

לכאורה, הפתרון הוא שבכירי הליכוד יסמנו לנתניהו את הדרך החוצה, ואז יקימו ממשלה תוך 48 שעות. אבל טרם נמצאה הדרך להושיב בחדר אחד את סער, כץ, אדלשטיין וארדן. יתרה מזו: הרי ליברמן דורש מהם להיפרד מהשותפים הטבעיים. מה יישאר מהליכוד אחרי שיערוף את ראשו של המנהיג המיתולוגי וינקוט כפיות טובה מזעזעת כלפי החרדים והחרד"לים? ליברמן מצפה מהם לבצע בו זמנית גם רצח אב סימבולי וגם רצח אח. תמיד היו לו דרישות גבוהות.

אהוד והפליטים

מפתה לחשוב שמאחורי התמונה האחרונה של ברק בדיילי מייל, רעול פנים, עומדת זרוע נסתרת של הליכוד. חיסולים פוליטיים בחתימה נמוכה אינם פרקטיקה שזרה, כידוע, למפלגת השלטון. בבחירות האחרונות הם נטעו בציבור את הרושם שגנץ הוא פסיכופט שנסחט בידי האירנים. מה זה כבר הדלפה לצהובון לונדוני?

רק שזה לא כל כך הגיוני. אהוד ברק איננו איום על נתניהו אלא הבטחה: נוכחותו הרעשנית בפוליטיקה לוחצת אצל הליכודניקים על כפתורים שגנץ האנמי לא יפעיל לעולם. הליכוד מעוניין בברק בתפקיד בובת וודו, דמות שתעורר את בוחרי הימין המנומנמים. על הדרך, הוא גם מפצל את הגוש היריב ומסבך את כחול לבן בקרב סמטאות בשמאל במקום לצאת לתמרון נרחב בימין הרך.

גם אם ברק יצליח לשכנע את כולם שהסיבה שכיסה ראשו צעיף סגול הייתה מטאורולוגית גרידא, ההדלפה הגיע בעיתוי אסוני מבחינתו. די ברור, שבועיים אחרי שהשיק את מפלגתו החדשה, שהיא איננה בשורה אלקטורלית גדולה. באירוע הקמת "ישראל דמוקרטית" הבטיח ברק שהיא תביא קולות מימין. מאז צירף את אבי בוסקילה, משיירי מרצ, את יאיא פינק, שכשל בעבודה, וקרא לחיבורים עם שתי המפלגות. אהוד והפליטים.

שרשרת הפרסומים הגיעה בדיוק בשיאו מו"מ על החיבור בשמאל ועל זהות העומד בראשו. ברק חושב שחיבור בלעדיו ייתפס כ"מרצ בראשות פרץ", ושהעמדתו בראש תסייע להביא קהלים חדשים-ישנים.

העיקר בחשיפות היה ונותר הקשר ההדוק של ברק לכספו של ג'פרי אפשטיין ולא הקשר הקלוש מאוד שלו להרגלי הבילוי הפליליים של הטייקון הפדופיל. יו"ר העבודה, מנגד, נרתע מאוד מהפרסומים האחרונים על ברק. אם פרץ אכן איננו חפץ בשילוב כוחות עם ראש הממשלה לשעבר, הרי שהכותרת בדיילי מייל הייתה מתנה משמיים. הוא יכול עכשיו לחבור למרצ ולנסות לייבש את ברק עד לסגירת הרשימות. כל הסימנים מעידים שלשם בדיוק מועדות פניו.

משבר זהות

אלה בחירות שקטות יותר מהקודמות, בין היתר בגלל השתתקות הזמזום המנג'ס של פעילי זהות. בבחירות האחרונות עדת הטרולים של המפלגה פשטה על כל מי שהעז לומר מילה רעה על משה פייגלין, ללעוג לסקרים שלא העבירו אותו את אחוז החסימה ולהבטיח מספר דו ספרתי של מושבים. בבחירות האלה, קול דממה דקה.

זהות נראתה מרחוק ככת ליברטריאנית נלהבת, אך בשבועות האחרונים החסידים והגורו כבר לא. סכסוך מרהיב, עתיר מלל ורגשות, מתנפץ עכשיו על קירות הפייסבוק של המפלגה. ראשית, נפרדו דרכיהם של פייגלין ושל מספר 2, חיים אמסלם. המגלומניה לא זרה לשניהם, וגם לא עזיבת מפלגות. אבל אז ביקש פייגלין להקפיץ את מקורבו, שי מלכה, לצמרת הרשימה.

הבאים בתור התקוממו. פתאום גילה פייגלין בדרך הקשה שהוא הצליח יותר מדי בטיפוח ערך האינדיבידואליזם ופחות מדי בהנחלת חוש המציאות. עובדה: הוא עוד דרש מבנט ושקד לעמוד בראשות הימין, בזמן שאנשיו נוטשים בזה אחר זה: קודם דובר המפלגה, אחריו חלק נכבד מהמועמדים והפעילים הבכירים. לפני שלושה חודשים הם סגדו לפייגלין, עכשיו הטקסטים נגדו נשמעים כמו פארודיה על המרכז לנפגעי כתות. לולא ירה לעצמו ברגל, אבל ממש ברגל, בסרטון ההצלפות המטופש, פייגלין היה עכשיו שר וסיעתו הייתה מתפרקת לגורמים חודשים אחרי הקמתה.

מיד כשהוכרזו הבחירות נראה היה שזהות תשתלב עם הימין החדש ותגיע לכנסת הבאה ברשימה דתית ליברלית. עכשיו, שקד ובנט מתכוונים לקחת את הקולות בלי לשלם מחיר יקר במקומות. לאיחוד הימין הכולל שאמור להתרחש ברגע סגירת הרשימות, זהות כבר לא תוזמן.

שקד עדיין מעוניינת לעמוד בראש איחוד כזה, בנט עדיין מעדיף ריצה בשני ראשים, כמו בבחירות האחרונות אבל בתקווה לתוצאות טובות יותר. כיוון שקולות כחלון ופייגלין פנויים להובלה הסיכוי נראה משופר יותר, אבל הבעיה שלו היא שאת המאבק לגיוסם אמורה לנהל ראש הרשימה, איילת שקד, מול הבית היהודי ומול הליכוד. ספק אם יהיו לה אומץ או חשק להיאבק חזיתית בביתה הקודם ובביתה הבא.

אדום אדום, שלום שלום

הפוליטיקה היא המשך התקשורת באמצעים אחרים: יאיר לפיד ניסה לנסח את המרכז הישראלי גם כמגיש ("מה ישראלי בעיניך") וגם כיו"ר מפלגה ("אנחנו לא ימין ולא שמאל"). שלי יחימוביץ' הפכה ממראיינת למרואיינת, אבל הייתה ונותרה אופוזיציונרית. גם כשהגישה פינות נושכות, מוקלטות, באולפן שישי, וגם כיו"ר הועדה לביקורת המדינה. אין הרבה ח"כים עם משך כהונה כזה – 13 שנה – שבילו את כל הקריירה ללא תפקיד מיניסטריאלי. עבורה האופוזיציה לא הייתה סיטואציה פוליטית, אלא מצב נפשי. מותר להניח שאפילו מצב רצוי. את העבודה האשימו שנים בזחילה לממשלה בכל מחיר, יחימוביץ' הייתה חברת המפלגה הראשונה שרצתה אופוזיציה בכל מחיר.

ב-2009 הציע לה ברק את תיק התמ"ת אם תצטרף איתו לממשלת הליכוד, 4 שנים אחר-כך הבטיח לה נתניהו את האוצר. ב-2016 ניסה הרצוג לפתות אותה עם משרד המשפטים ואך לפני כמה שבועות נשמר לה תיק החינוך, במסגרת הדיל נתניהו-גבאי. יחימוביץ' סירבה לכל ההצעות, בנימוק שהממשלות אינן חברתיות מספיק. כמאמר הפרסומת: או אדום אדום, או שלום שלום. מעמדה בעבודה סיכל שתי ממשלות אחדות וקיצר את ימיה של השלישית. לימים התחרטה בפומבי על חלק  מהתשובות השליליות.

קו העוני הטריד אותה תמיד יותר מהקו הירוק. היא סלדה מההתנגדות העדרית של המחנה שלה למתנחלים וחרדים, וכיושבת-ראש העבודה הייתה הראשונה להעלות את הנושא המדיני לבוידעם. היא הייתה גורם מכריע בדחיפת המחאה החברתית של 2011, והמחאה בתורה דחפה אותה אל תפקיד יושב-ראש העבודה.

שנתיים בלבד כיהנה בתפקיד, אך הן שינו לעד את המפלגה: מפואד – לסתיו שפיר. מדליה איציק לאיציק שמולי. העבודה תחתיה עברה השתלת די.אנ.איי: ממפלגה זקנה, מדינית ומכורה לקואליציה לסיעה צעירה, אדומה וחובבת אופוזיציה. האם זה הציל את העבודה או קבר אותה סופית?

הטיפול של יחימוביץ' האריך את חיי המפלגה אך הרע את איכות חייה. הצבת השאלה החברתית-כלכלית הצילה את העבודה מקריסה מוחלטת, אבל התשובה, מצע סוציאל-דמוקרטי, הבריחה את בסיס התומכים הטבעי של העבודה, ברובו המכריע מהעשירונים העליונים. את המנדטים גרפו לפיד, לבני וגנץ. רק טבעי שעזיבת יחימוביץ' מגיעה במקביל להקמת עוד מפלגה בראשות שני גנרלים במיל', ברק וגולן. חזרת סדר היום הבטחוני, גוויעת הנושא הכלכלי וחזרתו של עמיר פרץ שנוא נפשה האיצו את החלטתה לסיים את העבודה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.