הטילים ומזג האויר

אמרה ותיקה בקרב אנשי מוסד קובעת שבחזרה ממבצע יש רק שתי אפשרויות: לנצח או להסביר. השלישייה שחזרה שלשום מהמבצע בעזה עסקה בעיקר בהסברה. במשך עשרים דקות עמדו נתניהו, ברק וליברמן ופירטו בזה אחר זה את הישגי מבצע "עמוד ענן". הם עשו זאת באולם התקשורת של ראש הממשלה, מול קהל שהורכב מעיתונאים ומעובדי אגף התחזוקה במשרד, שהתבקשו למלא את הכיסאות הריקים.

בזמן שהם חיזלשו את המבצע אחרי שמונה ימים, החלו מכוני הסקרים להרים טלפונים. קצת אכזרי לתרגם את הטילים למנדטים, ובכל זאת: שנים-עשר מנדטים נמצאים בטווח טילי הקסאם והגראד. עוד ארבעים מנדטים נקראו לרדת למקלטים בגוש דן ואיזור ירושלים. מה תעשה הפסקת האש לשני מאגרי הענק האלה?

החכמה המקובלת בישראל מלמדת, שהחוויה הטראומטית של פגיעת טילים לראשונה לוקחת את הציבור חזק ימינה. בבחירות האחרונות זינקו הליכוד וישראל ביתנו גם בצפון וגם בדרום. רק בתל אביב לא נרשם כל שינוי. אם מצב הרוח הציבורי הזה יישנה הפעם, הימין צפוי להרוויח משמעותית גם בגוש דן. אלא מה, הפסקת האש נוטלת מנתניהו-ליברמן את היתרון שבזכותו כבשו בסערה את מצביעי הדרום אחרי "עופרת יצוקה": ההבטחה למוטט את שלטון חמאס.

"אני יודע שיש אזרחים שמצפים לפעולה צבאית חריפה יותר", אמר ראש הממשלה שלשום, "וייתכן מאוד שנידרש לה, אבל בעת הזאת, הדבר הנכון הוא למצות את ההזדמנות להשיג הפסקת אש מתמשכת". זו הייתה גרסה ארכנית משהו לביטוי הנושן "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

נתניהו מתנחם בעיקר שאין לו נתניהו משלו: יו"ר אופוזיציה לוחמני שידלג בין אולפנים ויתקוף את הממשלה על רפיסותו. למזלו הרב, גם אין לו ליברמן: שר החוץ, שלפני ארבע שנים בלבד הציע למובראק ללכת לעזאזל בגלל סירובו לבקר בירושלים, שפע השבוע מחמאות ליורשו הפונדמנטליסט מורסי. לציבור המתוסכל מהיעדר הכרעה ברורה אין מועמד חלופי לראשות הממשלה. יחימוביץ' ולפיד ישמחו לחזור בהזדמנות הראשונה לסדר יום כלכלי, והבית היהודי לא מאיים על שלטון הליכוד.

מסע הבחירות של ארתור פינקלשטיין יתמקד יותר בניהול ופחות באידיאולוגיה: הוא יעסוק בטיב קבלת ההחלטות ולא בתוכן שלהן; במנהיג ולא כל כך בכיוון שאליו הוא רוצה לנסוע. היכונו: כוח, מנהיג, חזק, גדול. אלה, בסדר מילים רנדומלי, יהיו המילים בשלטי הבחירות של מפלגת השלטון.

אבל לליכוד-ביתנו יש בכל זאת סיבה לדאגה. מאסה גדולה של מאות אלפי מצביעים בדרך להשתכנע שטילים זה כמו מזג האוויר: כולם מדברים, ואיש לא עושה דבר אודותיו. בייאושם, הם עשויים להישאר בבית או להצביע למפלגות מחאה. כן, זה נשמע קצת מוזר, אבל סדר היום הביטחוני עשוי להוליד דווקא בחירות עם סדר יום כלכלי: אם כולם מבטיחים לטפל בחמאס אבל לא עושים זאת, אם את ההבדלים בין המפלגות אי אפשר למצוא בזכוכית מגדלת, יכול להיות ששווה להצביע לרשימה עם סדר יום אחר לגמרי. זה לא יהיה תקדים, אגב. בבחירות 2006 הציג אהוד אולמרט את תכנית ההתכנסות שלו לנסיגה מרוב שטחי יו"ש. הוא הצהיר שהבחירות יהיו משאל עם על התכנית. העם התלבט, כן או לא, ובסוף בחר: הוא הצביע לגמלאים.

שישיה בדרך החוצה

חברת כנסת אחת, לא חשוב מאיזו רשימה, התקשרה השבוע למפיק של אחד ממשדרי החירום בטלוויזיה. "יש לכם ערבי באולפן?" שאלה, ומיד ביקשה שאם יש כזה, נא לזמן אותה מייד לעימות מולו. אין כמו מריבה בריאה עם טיבי כדי לשפר את האהדה בציבור ערב הפריימריז. תשאלו את רוני דניאל.

פריימריז מוזרים בליכוד יגיעו ביום ראשון לרגע ההכרעה: רובם התנהל מתחת לרדאר, תחילה בגלל ההתפתחויות הדרמטיות בראשית מערכת הבחירות, אחר-כך בגלל הלוחמה בדרום. חוגי הבית התחלפו בראיונות אולפן. קהל של מאה איש בסניף בירושלים התחלף בקהל של מאה אלף איש באולפנים.

הקרב על המקום הראשון בפריימריז מגוחך למדי. נתניהו כבר הוכיח שהמיקום ברשימה כלל לא רלבנטי מבחינתו במינוי שרים אחרי הבחירות. לפיכך, החדשות המעניינות באמת ייצאו דווקא מתחתית הרשימה. המתמטיקה פשוטה: בליכוד יש 27 ח"כים. נתניהו משוריין, כחלון לא מתמודד, אדמסו וקרא יקבלו את משבצות הדרוזים והעולים. נשארו 23. הוסיפו את הנגבי, פייגלין ודיכטר וקיבלתם 26 מועמדים מתחרים על 20 מקומות ריאליים. הליכוד כולו עוסק רק בזהות השישייה הזו.

בליכוד מעריכים ששני שרים נמצאים בסכנה ממשית: דן מרידור ומיכאל איתן. מרידור התקשה מאוד להיבחר לכנסת בפעם הקודמת, ואז הרשימה הייתה דלילה למדי ונתניהו תמך בו בכל הכוח. עכשיו צפוף, ונתניהו אדיש למדי לגורל שר המודיעין שלו בעל העמדות היוניות. איתן, הח"כ הותיק ביותר בכנסת, מתקשה גם הוא להיבחר. סגנית השר לאה נס, הזרוע הפרלמנטרית של בעלה האמיד, נלחמת אף היא נגד הירידה. עד היום השיגה באורח מסתורי מקומות גבוהים ביותר למרות אלמוניות כמעט מוחלטת. הפעם, בלי תמיכתו של חיים כץ, המשימה שלה נראית קשה למדי. בתחתית הרשימה מתנהל כנראה מאבק שכולל גם את צחי "עזבתי רק בגלל שרון" הנגבי, כרמל שאמה, ציון פיניאן ואבי דיכטר. בגלל שיטת הבחירות, פער של מאות קולות עשוי להבדיל בין מקום מכובד בעשירייה השנייה לבין פנסיה מכובדת.

צפוף בשמאל

כאילו לא די בטילים, התייסר עם ישראל גם בשאלה הרת הגורל: ירוצו, או לא ירוצו. אולמרט ולבני כבר החליטו. ראש הממשלה לשעבר כנראה יישאר בחוץ. לא בגלל המבצע, אלא בגלל הסיכויים. אולמרט הבין שאין לו שום סיכוי לזכות בראשות הממשלה. מפלגה של שמונה מנדטים פחות מעניינת אותו. לבני זוכה לנתונים טובים מעט יותר בסקרים (עם הדגש על "מעט"), אבל המטרות שלה אחרות: היא תסתפק גם בראשות מפלגת אופוזיציה בינונית.

משעשע, בדיעבד, כיצד הקריאה המרגשת לאיחוד כל הכוחות מול נתניהו מסתיימת בפיצול שמזכיר יותר את האיחוד הלאומי ביום רע: בבחירות הקרובות תתחרו על ארבעים מנדטים שורה ארוכה של מפלגות: "העבודה", "יש עתיד", "קדימה", מפלגת "אחריות לאומית" של לבני, "מרצ", "עצמאות" ו"ארץ חדשה" של אלדד יניב. סקר 'הארץ' האחרון העלה שהליכוד-ביתנו גדול יותר מכל הרשימות האלה גם יחד. ועדיין, צריך לזכור שריצה של לבני בהקמת מפלגה אינה פוטרת אותנו משבועיים של ספקולציות לגבי איחוד שלה עם אחת הרשימות האחרות. כמו תמיד, התלבטות.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.