הימין בדרך לשנות את בית המשפט העליון

במדינה שבה בתי משפט מחליפים ממשלות, נדיר מאוד לראות ממשלה שמחליפה במו ידיה חצי בית משפט. זה בדיוק מה שקורה בימים אלה בבית המשפט העליון. שילוב נדיר של פרישה סיטונית לפנסיה יחד עם הרכב ימני חסר-תקדים של הועדה למינוי שופטים עשוי (או עלול, תלוי בהשקפה) לשנות לחלוטין את פניו של בג"צ.

בתקופה קצרה למדי פרשו או יפרשו לפנסיה השופטת אילה פרוקצ'יה, מהסמנים השמאליים של העליון, השופט אדמונד לוי, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והנשיאה עצמה, דורית ביניש. כאשר מצרפים אליהם את השופטים החדשים הנדל, פוגלמן ועמית, מגלים שלנציגי המערכת הפוליטית בוועדה, דודו רותם, אורי אריאל, גלעד ארדן ויעקב נאמן, יש ההזדמנות הנדירה למנות מחצית משופטי העליון, לא כולל הדובדבן שבקצפת: הנשיא עצמו.

יש להם זמן. למרות דרישות נמרצות למלא מחליפה לפרוקצ'יה שפרשה זה כבר, כיסאה יישאר מיותם לפחות עד פברואר. מבנה הוועדה מעניק לשופטי העליון את היכולת להטיל וטו על מינויים שלא מוצאים חן בעיניהם. ולכן, במקום להתקוטט עם ביניש ואז להסתפק בפשרה, הפוליטיקאים מעדיפים לחכות עד שלתפקיד ייכנס הנשיא השמרן אשר גרוניס, אסיר תודה לכנסת על החוק שמאפשר לו להתמנות לתפקיד. איתו, יהיה קל הרבה יותר לעשות עסקים.

כשאומרים עסקים, מתכוונים בעיקר לנעם סולברג, שופט המחוזי מגוש עציון שהתפרסם בפסיקה נגד אילנה דיין בפרשת סרן ר'. ביניש נלחמה נגדו בכל כוחה בסיבוב הקודם של המינויים לפני שנתיים. חצי שנה לפני הפנסיה, כשכוחה כבר כמעט תש, היא מוכנה לפי הדיווחים להעניק לו כהונה זמנית, אבל השלישייה הימנית – נאמן, כרגיל, הוא פקעת סבוכה של אינטרסים סותרים ואף פעם לא ברור היכן הוא נמצא –  לא תסתפק בזה. על משכבו בלילות דודו רותם חולם על המחזה הנפלא שבו ביניש יוצאת בשערי בית המשפט, וסולברג מנופף לה לשלום בדרכו פנימה.

 

העליון של 2012 יהיה שונה לחלוטין מזה של 2006. בג"צ ההוא הורכב מאקטיביסטים שיפוטיים, חילוניים מוצהרים מרחביה בראשות ברק, ביניש, חשין, דורנר ופרוקצ'יה. בג"צ הבא עשוי לכלול את הנשיא גרוניס הסולד מהתערבות שיפוטית, ותחתיו הנדל, רובינשטיין וסולברג הדתיים (ואולי עוד אחד), הפרקליטים הפרטיים לשעבר מלצר ודנציגר, ועוד שורה של שופטים חדשים. ואם זו לא מהפכה חוקתית, מה כן?

תסביך נחיתות

מגלומניה היא מחלה מידבקת בקרב פוליטיקאים, אבל גם צניעות-יתר החלה לאחרונה להתפרץ בכנסת. קחו למשל את חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. סמוך לבחירתה לראשות מפלגת העבודה, היא טרחה להבהיר, חזור והבהר, שהיא איננה מתאימה, עדיין, לראשות הממשלה. "בתור חזון? כן, בתור יעד ריאלי לא", היא הצהירה בראיון ל"הארץ", וחתמה: "יו"ר מפלגת העבודה לא ייקרא לבית הנשיא אחרי הבחירות הבאות". בשיחות סגורות היא הבהירה שמהפתק של מפלגת העבודה בקלפי יימחקו המילים "עם שלי יחימוביץ' לראשות הממשלה".

את העמדה הזו של היו"ר הטרייה הציבור דווקא לא ממהר לאמץ. הסקרים מעניקים לעבודה עשרים מנדטים ויותר. סקר ערוץ 10 השבוע אפילו הרחיק לכת וקבע כי יחימוביץ' שנייה רק לנתניהו בהתאמתה לראשות הממשלה, עוקפת בקלילות את ליברמן ולמרבה המבוכה גם את לבני.

ליחימוביץ' יש כמה סיבות לדאוג למרות הסקרים האלה, ואולי גם בגללם. ראשית, חבריה הטובים במפלגת העבודה כבר מתייקים את הנתונים המחמיאים האלה, כדי לשלוף אותם נגדה אם וכאשר המגמה תתהפך. "היא הבטיחה לנו 22 מנדטים אבל קיבלה הרבה פחות", הם ידאגו להצהיר יום אחרי הבחירות. שנית, בהצטנעותה הלא-ברורה, יחימוביץ' נותנת נשק לקדימה ולליכוד. אפילו היא חושבת שהיא לא מתאימה, הם יצטטו מפי הגבורה בתשדירי הבחירות. תסמכו עליהם.

שלושת השבועות הראשונים של יושבת ראש העבודה הטרייה היו אנמיים למדי. היא מינתה יועצת אסטרטגית חדשה, קיימה כמה פגישות הרגעה עם ח"כים, הוציאה הודעות בנושאי קוטג' ושכר, וזהו. מסקרנת במיוחד ההשוואה לשלושת השבועות הראשוניים, המגלומניים, של עמיר פרץ כיו"ר העבודה, ב-2005. הוא הספיק להתראיין בכל מקום, להצהיר על עצמו כראש הממשלה החברתי הראשון, אפילו הבטיח לצרף את בל"ד לממשלתו. במחשבה שנייה, לאור הסוף העגום של פרץ, אפשר להבין את הפרופיל הנמוך של יורשתו.

 

פגרה זה רע?

החופש הגדול הסתיים לפני חודש וחצי, החגים כבר כמעט מאחורינו, שעון החורף מוריד את השמש שעה מוקדם יותר, אבל חברי הכנסת עדיין עמוק בתוך פגרת הקיץ. השנה היא נמשכת שלושה חודשים ארוכים, שבהם אין כמעט דיוני מליאה, אין חקיקה, וערוץ הכנסת נאלץ להסתפק בשידורים חוזרים.

רגע לפני שמאשימים את חברי הכנסת בבטלנות פרזיטית, או בפרזיטיות בטלנית, כדאי להיזכר שפגרות אינן רעיון רע כל כך, בטח לא רעיון ישראלי מקורי. ראשית, רוב חברי הכנסת אינם מתבטלים בפגרה אלא עובדים קשה למדי בסיורים, בועדות ובמפגשים עם הבוחרים. שנית, הפגרות הממושכות נולדו בפרלמנטים של אנגליה וארצות-הברית. הנבחר האמריקני עבד בוושינגטון אבל בוחריו התגוררו בקליפורניה, וזה עוד לפני עידן הטיסות המסחריות. חבר הפרלמנט האנגלי בילה את רוב זמנו בלונדון, אבל כדי להגיע למצביעיו באחד המחוזות הנידחים של דנדי, סקוטלנד, הוא היה צריך לצאת למסע מפרך של שבועיים על גבי עגלה עם סוסה. הפגרה, בניגוד למה שנהוג להשמיץ אצלנו, לא הומצאה כדי להתנתק מהבוחרים אלא דווקא כדי להתחבר אליהם ולאפשר לנבחרים לנסוע הביתה.

אז למה בעצם להמשיך וליישם את הרעיון אחרי המצאת הרכב המנועי, ועוד במדינה קטנה כל כך כמו ישראל? בעיקר בגלל המחיר. בניגוד למקובל לחשוב, הפגרות של כנסת ישראל אינן ממוקמות בצמרת הפרלמנטים העולמית, יותר באמצע הטבלה. משרדי אוצר בכל רחבי הגלובוס הגיעו זה כבר למסקנה שהשילוב בין חברי פרלמנט, מוטיבציה להיבחר ותקשורת המונים עלול להיות עגום מאוד למפלס המזומנים בקופת המדינה. חישוב פשוט העלה שכל שבוע חקיקה בכנסת הקודמת עלה לקופת המדינה מאתיים מיליון שקל בחקיקה פרטית. ח"כים פעלתניים היו בין הגורמים העיקריים למשבר הנורא שאליו נקלעה כלכלת המדינה ב-2002, לאחר שבנדיבותם כי רבה ביזבזו  את כספי המדינה על הטבות מס מפליגות לנגב, תשלומים נדיבים למשפחות ברוכות ילדים ואינספור סבסודים לכל מגזר. אפשר רק לשער כמה מיליארדים הייתה מבזבזת הכנסת בחקיקה לולא יצאה לפגרה בעיצומה של מחאת האוהלים. אם כבר יש בעיה לח"כים היא לא עצלנות אלא דווקא חריצות יתר. ועל כן, המשך חופשה נעימה.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.