היפנים כבר לא רוצים לגעת בשמיים

הירושימה, יפן

במשך שנים ידעו ישראלים על יפן המודרנית שני דברים בעיקר: היא יקרה להחריד, והיא אלופת העולם בחידושים טכנולוגיים. ובכן, החלק הראשון לא נכון, והחלק השני כבר לא יהיה. הסופרמרקט היפני הממוצע זול משמעותית ממקבילו הישראלי. לסיפורי הבלהות משנות ה-90 על מלונים במאה דולר לחתיכה לא נותר זכר באגף הפירות של רשתות המזון המצוחצחות בטוקיו. קצת קשה להשוות מחירי סל קניות, בהתחשב בכך שבמדפים בישראל לא מוצבים מדוזות מיובשות בתפזורת או חטיף אצות ים ירוקות בשומשום, אבל ברור שהרבה יותר זול לקנות אוכל בעיר שהייתה עד לא מזמן היקרה בעולם.

האומה שאימצה לחיקה בהתלהבות כל גאדג'ט מתהלכת עכשיו במנהרות הרכבת התחתית עם טלפונים סלולריים שנערה ישראלית מצויה הייתה משליכה בבוז בשל התיישנות. פעם, תאגידי הענק של 'סוני' ו'פנסוניק' סנוורו את העולם בגאדג'טים מדהימים. נסו לחפש בבית מוצר יפני: הטלפונים הם של 'אפל' האמריקנית או 'סמסונג' הקוריאנית, והטלוויזיות הן מסין. בשדרת חנויות האלקטרוניקה אקיהברה – "העיר החשמלית של טוקיו" – מוכרים היום בעיקר נגני די-וי-די, טלפונים משעממים למראה ומצלמות חסרות ייחוד.

יפן הנוכחית היא מדינה שפויה בהרבה מזו של סוף המאה ה-20. היפנים עדיין עובדים קשה, אבל יוצאים מהעבודה קצת יותר מוקדם. המרדף אחר הטכנולוגיה הואט, אובססיית הקניות נרגעה. אחרי שחנכו אשתקד את המגדל הגבוה בעולם הודיעו הרשויות בטוקיו שזה אחרון גורדי השחקים לתקופה הקרובה. הם כבר לא רוצים לגעת בשמיים.

אי אפשר להאשים את היפנים בעצלות. אחרי שנות הבועה העליזות הם שקעו במה שנראה כמיתון הארוך בתולדות הכלכלה המודרנית. לפני פחות משלוש שנים הם ספגו צונמי איום, אסון גרעיני בפוקושימה ומחסור באנרגיה ששלח את הכלכלה השנייה בגודלה בעולם דאז להפסקות חשמל יזומות. העולם המערבי הדביק מהם את הפער, אבל היפנים עדיין חזק בדבוקה המובילה.

הנקודה היהודית באוסקה

"זה האורז הכי יקר בעולם", צוחק הבעלים של חברת כוח אדם ענקית, כשהוא אוחז בידו גרגיר לבן. הוא עומד בלובי בניין המשרדים, שבאמצעו ברכה ענקית ודקורטיבית לגידול אורז. על הקירות בחדרי הישיבות צומחים מלפפונים, ודיונים אסטרטגיים מתקיימים מתחת לעגבניות שמאדימות לאור אולטרה-סגול בוהק. זה אולי האורז היקר בעולם, אבל בתור תקציב יח"צ זה דווקא די זול.

הבעלים, מיליארדר צבעוני ומוחצן אפילו במונחים מזרח-תיכוניים, מזמין את כולם לזרום איתו על חשבונו לאחד הבארים ברופונגי האופנתית. "אני אביא כמה חברים", הוא מסביר, אבל רק אחר כך מתברר שהכוונה לחברים בפרלמנט. בתוך דקות, על פי הוראתו, מתייצבים בבאר על חליפותיהם חמישה פוליטיקאים מסיעת השלטון כדי לבדר את האורחים מישראל. בארץ, תמונתם כבר הייתה מככבת בתחקיר הון-שלטון מטלטל, אבל פה זה עובר חלק. הם משיקים כוסות סאקי ויין אורז יפני עם מנכ"ל משרד התמ"ת המקומי, ומחליפים קריאות "קמפאיי" ("לחיים") עם רופא מוכר, קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הקיסר אשר נקרא לקשט את האירוע.

כטוב לבו בשוצ'ו, אני מנסה לתחקר את הדוקטור כיצד נראה ארמון הקיסר מבפנים, ואם הכלל של 'שבת אצל ההורים שלך, שבת אצל ההורים שלי' תקף גם למי שחמותו נמנית על השושלת האימפריאלית העתיקה בעולם ושאבי חמיו נחשב רוב חייו אֶל. לשווא.

בדרך אל הפנימייה המהודרת של חברי הפרלמנט – כן, ככה זה ביפן. נסו לדמיין את שאול מופז ואת בנימין (פואד) בן-אליעזר במעונות בגבעת רם – מתברר שיש גם נקודה יהודית. חבר הפרלמנט מאוסקה הוא בן של פוליטיקאי שהגיע לתפקיד שר. סבתו האמריקנית מתה יום אחד, ואז גילה בנה שהיא ענדה לצווארה שרשרת מגן דוד. המשפחה החליטה שדם יהודי זורם בעורקיה, והנכד עומד עכשיו בראש אגודת הידידות ישראל-יפן שייסד אביו. לא שהנושא המזרח-תיכוני מעסיק את דעת הקהל יתר על המידה. ממשלת יפן, שהזמינה אותנו במסגרת משלחת של צעירים ישראלים ופלשתינים אמנם הזרימה מאז הסכם אוסלו יותר ממיליארד דולר לרשות הפלשתינית, אבל העניין בסכסוך מאפיין בעיקר קומץ פקידי ממשלה ופוליטיקאים. תזכורת למקומנו האמיתי בעולמם של היפנים מגיעה אחר כך.

"מיד נדבר על הסכסוך", אומר לנו פרופסור נכבד בפתח דיון על הסיכויים לשלום בר-קיימא, "אבל קודם אִמרו לי בבקשה מי פה הפלשתיני ומי הישראלי – אני קצת מתקשה להבדיל".

הפרח הראשון בהירושימה

לוקח זמן עד שהעיניים מפסיקות לחפש בהירושימה שרידים מהיום של הפצצה הגרעינית. לא נשאר כמעט זכר, מהסיבה הפשוטה שהפצצה לא הותירה זכר מהירושימה. מהמקום שבו התרחש הרגע הקטלני בתולדות האנושות נותר היום פארק יפני שקט ורחב ידיים. בלבו מוקמה ברכה גדולה ולפיד. הברכה, ברוח דת השינטו, נועדה לכפר על חוויית הצמא האיומה שאפיינה את הרבבות שמתו בשעות שאחרי ההפצצה. פצצת האטום האמריקנית איידה בן רגע את כל מקורות המים בטווח של קילומטרים, ולפצועים לא היה כיצד לקרר את כוויות הקרינה. הלפיד אמור לכבות ביום שבו תושמד אחרונת פצצות האטום על פני תבל. לפי כל הסימנים, יהיה צורך בעוד הרבה חומר בערה.

מסאקי טנאבה בן ה-76 יושב מולנו ומספר כיצד נראית פטרייה גרעינית. כשהיה בן שמונה הוא פונה מהירושימה לדודיו בכפר הסמוך, מחשש להפצצה אמריקנית. ביתו שלו שכן מאה מטר ממוקד הפצצה. הוריו ואחותו הקטנה התאדו בחום של 5,000 מעלות. יומיים אחר כך הוא חזר לחפש אותם, ומאז סבל מעייפות ומנשירת שיער.

כשהוא לוקח אותנו לסיור נראה שהוא עדיין מחפש. מסאקי גוסס עכשיו מסרטן. כשימות יפתחו שוב את קטקומבת האבן בלב ברכת הזיכרון ויוסיפו את שמו ל-140 אלף השמות שכבר כתובים שם בכתב קליגרפי יפני. אחד מהם הוא זה של סדאקו ססאקי, ילדה בת 12 שמתה מלוקמיה עשור אחרי שנחשפה לפצצה. לפי המנהג היפני, מי שיקפל אלף עגורים מנייר יתרפא ממחלתו. סדאקו הספיקה לקפל 664 לפני שמתה. מאז, ילדי כיתה ו' בכל רחבי יפן מגיעים לאנדרטה שלה בלב הירושימה ומניחים לידה עגורי נייר שהכינו מראש.

הביקור בהירושימה הוא חוויה מטלטלת דווקא מפני ששאלת הטוב והרע לא הוכרעה כאן כמו בשואת היהודים. המוזיאון המקומי מציג מדרגות לבניין, ועליהן צל שחור של אדם. זה לא צל אלא אדם שפשוט נספג לתוכן בחום הנורא. האם היה יפני? כלל לא בטוח. בהירושימה שהו בבוקר 6 באוגוסט 1945 אלפי עובדי כפייה קוריאנים וסינים, וגם 12 שבויי מלחמה אמריקנים שנספו באסון. היפני ברחוב בהירושימה היה אדיש לגורלם המר בדיוק כפי שהאמריקני במטוס הקרב למעלה היה אדיש לגורל המר שהועידה הפצצה ליפנים. לזכות העם המיוחד הזה אפשר להגיד שלרוב הוא הפיק היטב את לקחיו מהמלחמה ההיא. האגרסיות המלחמתיות נעלמו כליל אחרי נגאסקי.

אם נותרה איבה לאמריקנים, אין לה זכר על פני השטח. חמש שנים בלבד אחרי הפצצה הוקמה בהירושימה קבוצת בייסבול אמריקני. בחלוף כמה שנים עמדו רבבות יפנים נלהבים באצטדיון המקומי והריעו לשתי קבוצות אמריקניות. בעלות הברית שהחזיקו בהירושימה אחרי המלחמה הטילו צנזורה על דיווחים שעסקו בפצצה הגרעינית ובנזקיה האיומים. עד סיום הכיבוש ב-1951 הוגבל למרבה הטרגדיה גם המחקר המדעי על נזקי הקרינה. אמרו ש-75 שנה לא יצמח בהירושימה דבר. ארבעה חודשים אחרי בצבץ בין ההריסות פרח מקומי. הוא מופיע היום, כסמלה הרשמי של הירושימה, על מדי קבוצת הבייסבול המקומית.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.