המו"מ לאחדות הצליח להיות רציני מאוד וחסר סיכוי גם יחד

כמו בתמונות המתעתעות של הצייר ההולנדי אשר, גם בתמונת המו"מ לאחדות בין נתניהו והרצוג יש כמה דרכים להתבונן. חלק מהפוליטיקאים והמשקיפים (למשל: כחלון; רוב לשכת נתניהו; בנט; ניסנקורן) משוכנעים שהמו"מ היה רציני מאוד והיה מרחק יממות מהבשלה וסגירה. החלק השני (דוגמאות: יחימוביץ', כבל, דרעי) מגחכים ובטוחים שהוא מעולם לא היה קרוב להבקעה.
ובכן, כולם צודקים. נתניהו והרצוג הגיעו אל המשא ומתן בנפש חפצה. נתניהו מאס בהשתעבדות לכל אמסלם ונגוסה; הרצוג מבין שקיצו הפוליטי קרב ממילא. מה אכפת לו לעשות את שנותיו האחרונות בצמרת בדיור מוגן במשרד החוץ. השניים החליפו דעות ומשרדים. מקורביהם נפגשו שוב ושוב. במצטבר מדובר בעשרות שעות דיונים בחודש האחרון, מאות בשנה האחרונה.

אז איך זה כל כך רציני וכל כך לא רציני? כי כמו במו"מ אחר שמוכר לנו, בכל פעם שהגיע הרגע לקחת את אוסף הסיכומים התיאורטי הזה ולצאת איתו אל האור, התברר שאין פרטנר. בתמצית, נתניהו רוצה את הסחורה של המחנ"צ אבל לא מעוניין לשלם את המחיר עבורה. ההחלטה האסטרטגית שלו, בת שבע שנים בקרוב, דוגלת בסירוב לוותר על השותפים הטבעיים אלא אם אין ברירה.ב-2014 הרצון בחידוש השותפות עם החרדים הוביל אותו לפירוק הממשלה והקדמת הבחירות, וב-2016 הוא מסרב לוותר על הבית היהודי. נתניהו לא יודע בוודאות – אבל משער לעצמו – שבנט ושקד יעזבו את הממשלה אם יילקח מהם תיק החינוך או המשפטים, אבל יישארו בדיעבד, ואולי גם ישמחו לכתחילה, אם יידרשו לוותר בשם אורי אריאל על תיק החקלאות.
כדי לוודא שיישארו, נתניהו סירב בתוקף לדרישת הרצוג לשינוי קווי היסוד של הממשלה ואפילו לחדש את שבועת נעוריו לרעיון שתי המדינות. המקסימום שחילץ הרצוג היה אחריות על המו"מ הלא קיים עם הפלסטינים, בתוספת הדובדבן הצמוק: נאום מדיני שיישא ראש הממשלה סמוך לצירו המחנ"צ. כשהרצוג גישש בקרב בכירי מפלגתו אם יש על מה לדבר, הוא גילה שאין.
הרצוג מאס באופוזיציה, אבל רועד מפחד מהאופוזיציה הפנימית במפלגתו. בנובמבר האחרון, למשל, הוא ישב בבית ראש הממשלה עד השעות הקטנות שבין חמישי לשישי, וכשיצא הבטיח לתת תשובה סופית עד סוף השבוע. בראשון שמע נתניהו בתקשורת נאום חריף של הרצוג נגד הממשלה, והבין שקיבל שלילי.
לכן אין צורך להתייחס ברצינות רבה מדי למה שהתרחש בישיבות הסגורות, כל עוד לא אזר את האומץ לקבל את אישורם של יחימוביץ', כבל ולבני. לא החקירה קברה סופית את המגעים לאחדות, אלא בג"צ הגז. הסיכוי הקלוש שיחימוביץ' תיתן אור ירוק לחתימה גווע ברגע שהתברר שצירוף המחנה הציוני יאפשר את קימום המתווה מהריסותיו.
האם יהיה בקרוב סיבוב נוסף? הסיכוי לכך הולך ומצטמצם. בעוד שלושה חודשים אמורה כבר הממשלה לאשר את תקציב 2017-2018 ואחר כך כבר יהיה מאוחר מדי. הירידה הנמשכת, התלולה, במפלס הטרור, עשויה להשפיע ישירות על יציבות הקואליציה. אמצעים טכנולוגיים מציתי דמיון מסייעים להורדת מפלס הפיגועים אל הרף הנסבל יחסית. בהיעדר דקירות על בסיס חצי-יומי, ליברמן מאבד את הנכס העיקרי שלו, היכולת לתקוף את הממשלה מימין. אם הוא יסיק שהממשלה כאן כדי להישאר, האם אז ייעתר להיכנס לקואליציה?

(פורסם במקור ראשון)

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.