המטריה של ג'ון

הנה הסיפור של החודשים הקרובים, בתמצית: לאורך הציר הישראלי-פלשתיני אין נקודה שבה דרישות אבו-מאזן יכולות לפגוש ויתורים מצד רה"מ בנימין נתניהו. השאלה היא אם שניהם יכולים להיכנס יחד תחת מטרייה אמריקנית אחת. למטרייה הרחבה והמעורפלת דיה הזו קוראים הסכם עקרונות, מזכר הבנות או השד יודע מה. ההצעה של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי להסדרי ביטחון היא העדות הראשונה לקיומה. הסירוב הפלשתיני המיידי מעלה את החשד לסירובים פלשתיניים נוספים.

ואז, במרץ או באפריל, ממש אוטוטו, תמצא את עצמה ממשלת ישראל נקרעת, ואולי אף מתפרקת, בגלל הדילמה הבאה: האם להגיד "כן" או "לא" להצעה שקוויה הכלליים הם גבולות 67' בשינויים מסוימים, חלוקת ירושלים, פינוי עתידי של עשרות יישובים ופינוי מיידי של כמה בודדים מהם. ציפי לבני ויאיר לפיד יגידו כן מסיבות אידיאולוגיות, נפתלי בנט ואורי אריאל יגידו לא מאותן סיבות ממש.

אבל הם חשובים פחות. האמריקנים יצליחו רק אם נתניהו ישיב בחיוב להצעה. ונתניהו ישיב בחיוב רק אם הוא יֵדע שגם אביגדור ליברמן וגם משה (בוגי) יעלון – ובעקבותיהם רובו המכריע של הליכוד – ילכו איתו. הוא לא ירצה לפרק את מפלגתו על מהלך שלא יביא לסוף הסכסוך.

מה הם יעשו? לבני תטען שתשובה חיובית תפיל את האשמה על הפלשתינים שממילא יסרבו, וגם תחלץ את ישראל מהבידוד הבינלאומי המעמיק. בנט יצעק שהיא תקבע תקדים מסוכן של ויתור ישראלי מוחלט מבלי לקבל דבר. אלה יטענו שהמטרייה הזו תגן על ישראל ואלה יטענו שזו מטרייה נוסח נוויל צ'מברליין. אין פלא שליברמן זכה השבוע ללחיצת יד חמה מברק אובמה ולזמן איכות עם קרי אחרי שנים של חרם דה-פקטו. גם הכתבה בביטאון הממשל הלא רשמי, ה'ניו-יורק טיימס', שציירה את ליברמן כיונה, היא חלק מאותו מהלך.

האופטימיות האמריקנית שנשפכה מכנס סבן נובעת מההנחה השנויה במחלוקת שליברמן ובכירי הליכוד יוכלו לחיות עם הצעה כזו. ההיגיון אומר שזה לא כל כך סביר. הרשלנות המביכה של הממשל הנוכחי בהבנת הפוליטיקה המקומית הביאה לכך שהציבור הישראלי בחר פעמיים ראש ממשלה שאובמה לא רצה, דחה על הסף את עמדותיו בנושא האיראני וחושד בו עמוקות גם אחרי ביקור עתיר מחוות בישראל. בחודשים הקרובים יהיו הבית היהודי מצד אחד, הבית הלבן מצד שני והליכוד באמצע.

אין לו אח

נאום ה"אין לי אח" של יאיר לפיד תפס את ח"כאיילת שקד בקרון הרכבת מוושינגטון לניו-יורק, כשלצדה לא אחר מיו"ר האופוזיציה הטרי יצחק (בוז'י) הרצוג. ההפתעה שבה היא קיבלה את החדשות לימדה אותו שהטענות על מריבה מתוסרטת ודו-מפלגתית של יש עתיד והבית היהודי לא קשורות למציאות. ההפתעה שבה הוא קיבל את הנאום לימדה אותה שזו אינה הסנונית המבשרת את כניסת העבודה לממשלה.

האכזבה בימין מהטקסט של לפיד מוזרה כמעט כמו האכזבה בחוגי אסי עזר מהשמרנות של מנהיג המפלגה הדתית-לאומית. ובכן, ההוא לא הפך לימני וההוא לא הפך לליברל. המניעים לדברים החריפים של לפיד – למרבה התדהמה, מדובר כמעט הזמנה להחלפת הבית היהודי בחרדים – הם כמובן ניסיון פוליטי לשפר את מצבו. אבל הטקסט הזכיר שוב לנאיבים בימין מה המקום הנפשי שלפיד מגיע ממנו.

וזה המקום: המנטור לשעבר שלו, אהוד אולמרט, התנבא במזנון הכנסת ערב המצאת תוכנית ההתנתקות שאם ישראל לא תיכנע לדרישה האירופית לסימון תוצרת ההתיישבות עוד יירו פה במתנחלים ברחובות ירושלים ותל-אביב. חודשים אחר כך השר טומי לפיד אמר שתמונתה של זקנה פלשתינית על חורבות ביתו הזכירה לו את סבתו בשואה.

בנאום המקורי שתכנן לפיד לשאת בוועידת 'גלובס' היה קישור דומה, בוטה קצת פחות. הוא עסק בבעייתיות שבשליטה על עם אחר מצד העם שעבר את אימי השואה. למזלה של הקואליציה, המשפט הזה נחתך בעריכה.

החיכוכים האלה מציבים את ברית בנט-לפיד באור האמיתי: מפגש אינטרסים לגיטימי – לא ברית אידיאולוגית קדושה. ממילא היו לה שתי מטרות בלבד: להכתיב את הרכב הממשלה, ואם אפשר על הדרך אז גם להוציא לנתניהו את המיץ. האחרונה עדיין רלוונטית. הם באו לשנות, אבל לא יתנגדו גם ליהנות.

תהליך השלום (סילבן)

למשרד ראש הממשלה דרוש מועמד לנשיאות. דרישות התפקיד: נאמנות מוחלטת לנתניהו, סיכויים גבוהים לנצח, חברות בסיעת הליכוד. הבעת תמיכה מליברמן רצויה מאוד גם אם אינה חובה. כיפה ומוצא מזרחי או רוסי – יתרון.

חצי שנה לפני הבחירות ראש הממשלה מוצא את עצמו עם ארבעה מועמדים, אבל אפילו לא אחד שהוא מעוניין בו. את ח"כ ראובן (רובי) ריבלין נתניהו לא רוצה (בסגול או בקמץ תחת הצד"י) בתפקיד הנשיא. הוא הדיח אותו מתפקיד יו"ר הכנסת בעיקר כדי למנוע ממנו את המקפצה לנשיאות, כך שלא סביר שהוא ישנה את דעתו – בוודאי לא לאור שלל ההתבטאויות של האחרון נגדו. בדוד לוי, מועמדה הלא רשמי של ישראל ביתנו, הוא חושד שיהפוך לעומתי עם בחירתו כפי שהיה כשר חוץ בממשלתו הראשונה. וממילא, לוי הודיע לאחרונה למי ששאל שכרגע הוא לא מעוניין להתמודד. הרעיון שדליה איציק תהיה האזרחית מספר 1 מעורר אצל ראש הממשלה צחוק פרוע.

אז מי נשאר? בנימין (פואד) בן-אליעזר, שאותו נתניהו דווקא מחבב. אבל נראה כמעט לא סביר שראש ממשלה מהליכוד יביע תמיכה במועמד הרשמי של העבודה ושל יו"ר האופוזיציה. מצד שני, בכנסת רווחת ההערכה שבן-אליעזר נהנה מיתרון לא מבוטל על שאר המועמדים הקיימים. כמה אפשרויות גרועות עומדות לפיכך בפני נתניהו: לתמוך במועמד האופוזיציה, לא להביע תמיכה באיש ולהיראות חלש, והכי גרוע – להתאבד על מועמד חדש ולהפסיד.

חמשת הנשיאים האחרונים באו מתוך הכנסת, ואין סיבה להניח שהנשיא הקרוב יבוא ממקום אחר. מה הפלא שהשם החם הוא השר סילבן שלום. נתניהו זקוק למועמד ליכודניק. רק ככה הוא יוכל להיות בטוח שחברי הכנסת של הסיעה יתמכו בו, לא מאהבת נתניהו (כי אהבה אין שם) אלא כדי לסלק מהדרך יריב פוטנציאלי ולהתחלק בשלל הנדיב – שלושה תיקים ממשלתיים ותפקיד שר. שמעון פרס לא נבחר ב-2007 בשל מידותיו התרומיות הנעלות, אלא בגלל ש-17 חברי כנסת השתדרגו בסבב התפקידים שנוצר הודות לבחירתו. והוא היה רק שר לשיתוף פעולה אזורי. הליכוד לא יספיק כמובן, ולכן יהיה צורך לוודא שליברמן תומך, החרדים לא מטילים וטו ולפיד מעניק חופש הצבעה. פוליטיקאי מיומן כסילבן אמור לייצר את התנאים האלה.

הסיכוי לזכייה לא מבוטל, אבל הסיכון בהפסד גבוה, ולכן שניהם מתלבטים. מותר להניח שעם כל הלבלוב ביחסי השניים, גם לשתי הנשים הדומיננטיות של שתיהן יש מה להגיד. תשובות יתקבלו רק במאי. ניסיון פרס לימד שכדאי להצטרף למרוץ כמה שיותר מאוחר.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.