המיליון הנעלם

באחד המערכונים בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת" התבקשו צמד היועצים האסטרטגיים דורון סתיו ומאיר בז'ראנו למצוא פרזנטור לקמפיין המחנה הציוני. אחרי לילה ללא שינה ואינספור רעיונות שנפסלים הם מוצאים את האיש שיוביל את הקמפיין השמאל: בנימין נתניהו. הייתה זו סאטירה שהדהדה היטב את המציאות בחדרים הסגורים של מטה המחנה הציוני. ההנחה הייתה שנתניהו הוא הנכס האלקטורלי הגדול ביותר של מחנה השמאל. ובכן, במוצאי יום הבחירות התברר שהמצב הפוך בדיוק: השמאל הוא הנכס האלקטורלי הגדול ביותר של נתניהו.

ראשו של נתניהו. דמותו בפרצוף מאיים בצבע שחור על רקע אדום התנוססה על שלטי חוצות עם הכיתוב שכוון לבטן הרכה של הישראלים: "רק פראייר מצביע נתניהו". אבל עבור רבים מהציבור הישראלי הקמפיין הזה הלך רחוק מדי וגרם למיליון איש לשים בקלפי מחל. זה היה המיליון הנעלם: הוא לא השאיר זכר בסקרים, לא נכח בתקשורת, לא עלה בשיחות הטלפון של מוקדי השכנוע במפלגות השמאל-מרכז. אבל ביום שלישי, בזרם שהלך וגבר ככל שהתקדם היום, הוא נהר אל הקלפיות והעניק לליכוד את הניצחון המדהים ביותר בתולדותיו, מן מכפלה של 1981 ב-1996.

אלדד יניב, אחד שמבין משהו בקמפיינים שליליים, העריך השבוע שהסוקרים לא טעו, הם הוטעו: מסע הבחירות הארסי והמתקפות חסרות התקדים בתקשורת החזירו את בוחרי הליכוד, ישראל השנייה, לדפוס פעולה שזנחו באלף הקודם: לשקר בסקרים. בין מטחי הבקבוקים לפרשות מני נפתלי הם החליטו לבוא להצביע, ולא לספר למי. אפילו לא לנתניהו: בסקר הפנימי האחרון שקיבל לידיו, 36 שעות לפני הבחירות, נתניהו ראה רק 23 מנדטים. איזה עולם משוגע: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מפלגת המחאה היא מפלגת השלטון.

זה לא מקרה ששתי הקריאות הבולטות במסיבת הניצחון של הליכוד היו "הו הא, מה קרה, נוני אכל אותה" ו"היידה שרה". בוחרי הליכוד זיהו על מה היו הבחירות האחרונות: הן היו משאל עם על התקשורת הישראלית ועל סדר יומה. הן הוקדמו בגלל חוק "ישראל היום", והוכרעו בניגוד מוחלט לסדר היום ששלט ברוב הערוצים והעיתונים, ששם במרכז את החוליה החלשה של הימין הישראלי, שרה נתניהו.

בחירות פרלמנטריות, עתירות סיעות, שונות מאוד מהמתווה שאליו מורגלים היועצים האמריקניים מהתרבות הדו-מפלגתית: לא חשוב לשכנע את המרכז, אלא את הקצוות, לא את הרוב, אלא את המיעוטים. בנימין נתניהו הקים החורף לתחייה את קואליציית המיעוטים המפורסמת שהביאה אותו לראשות הממשלה ב-1996: כיפות סרוגות, מזרחיים ועולים מרוסיה עם גיבוי קואליציוני של החרדים. הפיגור המדומה בסקרים שיגר אותו בחזרה לשוק ולכיכר, לשומרון ולדרום. מי שהיה עד לגל האדיר שקם ברחוב החרדי נגד השמאל ובעד שותפות עם נתניהו הבין שהסיפור בבחירות האלה, שייכנסו להיסטוריה, הוא זה שטבעה ציפי לבני: "אנחנו או הם". מי אמר שלמחנה הציוני לא היו הישגים בבחירות לכנסת ה-20.

 

סיכוי לשינוי

הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לראש ממשלה שזכה זה עתה בבחירות הוא ההתאהבות הרטרואקטיבית בכל שגיאותיו. צריך אופי יוצא דופן כדי לא להחליט אחרי ניצחון מהמם כזה שאתה ומשפחתך הם מתת אל, שההתעמרות בשריך היא פעולה חיונית, שהשיתוק, הבקבוקים, ההססנות והבלגן בלשכה הם הם החומר שממנו עשויה ההצלחה.

מפתה להגיד שאם זה לא מקולקל אל תתקן את זה, אבל לנתניהו יש בכל זאת מה לתקן. יהיה רע לתפארת בליכוד אם ההישג המזהיר בבחירות ייפרט למטבעות השחוקים של הקדנציה הקודמת. מצביעי הדרום והפריפריה שנהרו בהמוניהם לקלפיות העניקו לנתניהו אשראי לתקן, רק אחרי שהודה בטעויותיו בתחום הדיור ויוקר המחיה. אם נתניהו רוצה עוד קדנציה – ובמיוחד אם זו האחרונה, כפי שכבר הערכנו כאן – הליכוד צריך להתאבד במו"מ הקואליציוני הקרוב על תיקי הרווחה, החינוך, הפנים והשיכון; ראש הממשלה יצטרך להעניק לשר האוצר כחלון את כל הגיבוי וכל הסמכויות שקודמו יאיר לפיד לא זכה בהן. יש לו 12 ח"כים חדשים ורעבים, רובם מהפריפריה. הם יזדקקו לכל הגיבוי והתמיכה שלו כדי לקדם רפורמות שנתקעו בגלגלי המכונה עקב חוסר עניין לציבור המתפקדים.

הסימנים הראשונים מעידים שיש סיכוי לשינוי. הוא מילא את הבטחתו להתקשר ראשון לבנט ואת מילתו לא לקדם ממשלת אחדות. הקמפיין שהחל בהפלת תיק הדיור על ממשלת אולמרט הסתיים בהפנמה של כישלונות הליכוד. נאום הניצחון הנרגש של נתניהו כלל הכאה על חטא משבר הדיור, ואף מילה על איראן. ראש הממשלה, דחיין כרוני, רוצה לסיים במהירות את המו"מ הקואליציוני, בלי למצות את 51 הימים הארוכים שמתיר לו החוק. אפשר לגמור עניינים תוך שבועיים, אמר שלשום בשיחות סגורות, אלא אם רוצים להתחיל במשיכת זמן, איומים וסחרירים דוגמת צירוף הרצוג. אם ימשיך כך, הוא עוד עשוי, בקדנציה הרביעית, להפתיע אותנו בפעם הראשונה.

 

ואחד עם כיפה

לא צריך ועדת חקירה פנימית בבית היהודי בעקבות הכישלון בבחירות. האחראי הראשי הוא אתר "כיפה". משאל הווידאו שערך לפני שלושה חודשים בין מועמדי המפלגה לכנסת בשאלת זכויות הקהילה הגאה אחראי ישירות לאובדן ארבעה מנדטים של הבית היהודי: שלושה שמאלה, של צעירים חילונים ימניים וליברליים שהזדעזעו לגלות מה מסתתר מאחורי הבנט; ועוד מנדט חרד"לי שהזדעזע מהליברליות המופלגת לטעמו של המועמדים.

בזה לא הסתיים הנזק האסטרטגי: המערבולת שיצר הפרסום הזה הולידה את שריונו של ינון מגל, שעליו הגיבו המתפקדים השמרנים ברשימה דתית, עסקנית ואפורה, שהולידה את הגול העצמי האומלל של אלי אוחנה. 16 מנדטים היו לבנט ערב הפרסום בכיפה, חצי מהם התעופפו לכל רוח.

הציבור הדתי לאומי, קהל הבוחרים החשוב והמשפיע ביותר שקיים כיום בישראל, נהר בהמוניו אל הליכוד. הנה הצעה מהפכנית: הוא לא נטש את בנט, רק סימן לו את הדרך. לנפתלי בנט, כפי שכבר נכתב כאן לא פעם, אין מה לחפש בבית היהודי במתכונתו הנוכחית. הניסיון לעטוף במארז בוהק של אפל מפלגה שנכתבה בגירסת דוס מיושנת (אולי תרתי משמע) יכול להצליח במידה מוגבלת. הבוחרים לא אידיוטים: בקמפיין ארוך יותר משמונה שבועות, כמו זה של 2013, אי אפשר לשכנע רבע מיליון צעירים חילוניים להצביע לסמוטריץ', סטרוק, יוגב וסלומיאנסקי.

הדמוגרפיה והפוליטיקה יביאו בסוף לאיחוד בלתי נמנע בין בוחרי הימין המסורתי ובין הכיפות הסרוגות. בנט ונתניהו נכשלו בניסיון לרקום רשימה כזו ערב הבחירות האחרונות, אז בוחרי בנט החליטו על איחוד דה פקטו, ואין ספק שהוא יבוא בעקבותיהם. בקדנציה הקרובה נתניהו יעשה כל שביכולתו כדי לשמור על הכיפות הסרוגות קרוב אליו.

כנ"ל מה שקרה לאגף החרד"לי, שהוכיח שוב לאיזה מחוזות מסוכנים יכול להוביל השילוב בין יוהרה, בדלנות ופלגנות כרונית: המנדט החרד"לי השאיר מאחז כוח של שר בכיר וח"כ טרי בבית היהודי, וקפץ על ספינתו הטובעת של אלי ישי. העובדה ש"יחד" לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה מוכיחה שמזמן לא גרמו מעטים כל כך נזק מצטבר רב כל כך. הם הצליחו לגרום נזק אסטרטגי לשתי מפלגות: גם להבריח את בוחרי הימין מבנט, וגם ליצור אצל ישי אשליה שהם יכולים להעביר אותו את אחוז החסימה. האמירה של השר אורי אריאל במוצאי הבחירות ("זנחנו את הקהל הטבעי שלנו") רק הדגישה את חוסר התוחלת של המאמץ לאחדות. ההגינות מחייבת שסמוטריץ', שנכנס לכנסת רק בגלל פטירתו של אורי אורבך, יתפטר ויפנה מקום לבאה אחריו.

בקדנציה הקרובה בנט החבול, שקד ומגל יצטרכו לגשש את דרכם לליכוד, מקומם הטבעי. בינתיים, באופן מוזר, מצבו דווקא עשוי להשתפר משמעותית לעומת הקדנציה היוצאת: הוא מועמד לשדרוג מיניסטריאלי משמעותי, לתיק המשפטים או אפילו החוץ; ההרכב הקואליציוני עדיין מעניק לו את היד על השאלטר של הקואליציה. זה הזמן שלו להיפטר מהגימיקים הילדותיים והנטייה הכרונית לייצור כותרות. אם יעשה זאת, עוד לא אבדה תקוותו.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.