המס והחמאס

מספרים שביחידת 'כידון' של המוסד, זו שאחראית על חיסולים מעבר לים, אומרים שיש בדיוק שתי אפשרויות לסיים מבצע: לנצח או להסביר. לפי האמרה הזו ניצחון לא היה כאן, כי השלישייה בנימין נתניהו-משה (בוגי) יעלון-בני גנץ בחרה שלשום באפשרות ההסברה. במשך ארבעים דקות הם לא הפסיקו להסביר – הסבירו על "מתחם של רגיעה" ועל "הטמעת היעד", על "הכתשה" ועל "פירוז כמבוא למיטוט". מושג הניצחון לא הוזכר. המינוח הצבאי המסובך שהשתלט על הצבא אי שם בעשור הקודם, זה שוועדת וינוגרד ראתה בו אחראי ראשי לערפול היעדים ולכישלון המלחמה, כיכב בנאומי השלושה.

יש משהו אבסורדי בכך שקריסת נתניהו בסקרים מגיעה דווקא בסיומו של השבוע המוצלח מכולם במבצע: מוחמד דף הופצץ, בכירי חמאס השתהדו בעל כורחם וצה"ל הסיר את הכפפות ואת גורדי השחקים של עזה. נטישת יישובי עוטף עזה לא החלה עם הרצח של הילד דניאל טרגרמן בן הארבע. עובדה: משפחתו כבר הייתה בדרך לרכב כשנפלה פצצת המרגמה הקטלנית. היא נבעה מתחושת הדשדוש, מהיעדר המטרות הברורות ומחילופי ההאשמות בין הקבינט לרמטכ"ל.

היום הראשון בשארית חייו הפוליטיים של ראש הממשלה נפתח עם סיומו של 'צוק איתן'. נתניהו הישן, זה שמבטיח אוטוטו למגר את חמאס, איננו. אם תהיה קדנציה רביעית לנתניהו, היא תגיע רק בזכות מיצוב חדש – זה של המנהיג האחראי והמאופק. תלונותיו על תרבות הפופוליזם של שרים בפייסבוק היו מוצדקות, אבל רלוונטיות כמו טענות מוצדקות על זריחת השמש. הן הזכירו קצת את הביקורת מראשית שנות התשעים על כך שנתניהו טוב בטלוויזיה, אבל לא בהנהגה אחראית של מדינה. אחרי זמן קצר הטלוויזיה הפכה את נתניהו לראש הממשלה.

"חזק בביטחון, חזק בכלכלה, הליכוד בראשות נתניהו", הייתה סיסמת הבחירות של ראש הממשלה אשתקד. הביטחון לא משהו, הכלכלה הופקדה ללפיד או הופקרה בידיו והליכוד חדל להתקיים כגוף רלוונטי. עכשיו נותר רק נתניהו עצמו – נקודת פתיחה מסוכנת לשנה שמתישהו במהלכה יוכרזו כנראה בחירות (אגב, נתניהו לא לגמרי לבד: אביגדור ליברמן בידיעה ב'וואלה' צוטט כאומר "או פירוק חמאס או פירוק הממשלה". השנה הייתה 2007 והממשלה הייתה ממשלתו של אהוד אולמרט).

הפוגה קומית אחת סיפקה מסיבת העיתונאים, כשראש הממשלה נשאל על אותו "אופק מדיני חדש" שהזכיר אך בשבוע שעבר והצית במחנה השמאל את להבת התקווה. "נצטרך להמתין עם האופק המדיני הזה", הפטיר נתניהו. במשמרת שלו לא יחלקו כאן פרס נובל לשלום.

העניין הוא שהאופן שבו הסתיימה מלחמת חמישים הימים עשוי לשנות את תפיסות הציבור הישראלי. אם ראש ממשלה ימני ושר ביטחון סופר-נִצי מספרים במשך ארבעים דקות ש"זה לא כל כך קל להכריע ארגון טרור", ציבור מצביעים מסוגל להשתכנע שהדרך להתגבר על טילים לא עוברת במבצעים צבאיים אלא בהסכמים מדיניים. זו הסכנה העיקרית שאורבת למחנה הימין. מצד שני, יכול בהחלט להיות שהמוטיבציות הרצחניות של חמאס ושיתוקו למחצה של נתב"ג גמרו סופית את רעיון שתי המדינות, כפי שחזה במהלך המבצע ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון.

ויכולה גם להיות אפשרות שלישית: שהציבור יגיע למסקנה שרקטות זה כמו גשם – הפוליטיקאים מימין ומשמאל יכולים רק לדבר עליו, לא לעשות דבר לגביו. כמה מנדטים ימניים ינדדו מנתניהו לנפתלי בנט, כמה מנדטים משמאל ילכו מלפיד למרצ, אבל האגף המרכזי של הפוליטיקה הישראלית יעדיף להמשיך במגמה שמתחזקת מאז המחאה החברתית: ללכת יותר עם הכיס, ופחות עם סוגיות של מדיניות וביטחון; להצביע לפי המס, ולא לפי חמאס.

אז מה היה לנו?

למבצע הזה דווקא היו מנצחים ומפסידים ברורים, והנה הם:

לפיד: אחד המפסידים הגדולים של 'צוק איתן'. הציבור לא רואה בו דמות ביטחונית, וגם הכלכלה על הפנים. לא ברור מה יהיה גרוע יותר – אם ייכשל באישור חוק אפס אחוזי המע"מ, יוזמת הדגל שלו, או אם יצליח וכולם ייראו שמחירי הדיור רק עולים. אם יעלה מסים, לפיד יישחט פוליטית; אם יגדיל את הגירעון, דירוג האשראי של ישראל בסכנה. קרנית פלוג ונתניהו נגדו, ומשה כחלון נושף בעורפו.

בנט: המרוויח הגדול מהמבצע. קריאותיו הפומביות לפעולות נחרצות, לפעמים פומביות מדי, שיקפו את עמדת רוב הציבור הישראלי. הוא כרגע היחיד שנתפס כמייצג העמדה הימנית האותנטית של מיטוט חמאס, וסקרי הפופולריות בהתאם.

ליברמן: סיעת ישראל ביתנו קמה מחדש ביום פתיחת המבצע, ועדיין לא גיבשה לעצמה אופי ברור. אביגדור ליברמן בונה על קו פוליטי עדין (וזו הפעם הראשונה שהמילים "ליברמן" ו"עדין" מופיעות באותו המשפט): דרישה להכנעת חמאס, לצד נכונות מוצהרת לויתורים מרחיקי לכת בעתיד לאבו-מאזן. ליברמן מנסה לאגף את נתניהו מימין ומשמאל כאחד, ולכל זה מצטרפים רינונים על כוונתו להפיל בקרוב את הממשלה. שר החוץ, אגב, לא מאמין שהממשלה הזו תגיע לפסח הקרוב.

הרצוג, גלאון ודרעי: המלחמה לא עשתה טוב לקברניטי העבודה, מרצ וש"ס, ששילמו מחירים אלקטורליים בסקרים על הקיץ הביטחוני. מאוד יכול להיות שאת הרווחים יגרפו נציגי האופוזיציה הפנימית בממשלה, או זו החיצונית – למשל כחלון ויובל דיסקין. האופוזיציה הרשמית בישראל כמעט נעלמה, ולא רשמה שום רווח שמתקרב לזה שרשמו נתניהו וליברמן אחרי מלחמת לבנון השנייה או אחרי 'עופרת יצוקה'.

יעלון: מי אמר שאין הישג לנתניהו? במחי מבצע אחד הוא חיסל איום אסטרטגי מהבית פנימה. שר הביטחון הפופולרי שלו, אליל הימין, ספג במערכה מכות קשות מהבסיס הפוליטי שלו. לפרקים הוא הצטייר כעוזר של גנץ, ולעתים כמש"ק מורל של נתניהו. הימנעותו מלהגיע לעוטף עזה בשבת, אמנם בהוראת השב"כ, הצטיירה כחולשה. כשכבר פגש בתושבים, הוא השמיע את האמירה הכמעט סאטירית שלפיה נכה בחמאס כדי לכפות עליו להידבר איתנו בקהיר. אם יהיו בחירות לראשות הליכוד השנה, הוא יסתפק בנוכחות במטה נתניהו.

עוטפים בזה דגים

נשיא המדינה ראובן נועד השבוע לשעה וחצי עם שר החוץ. זו הייתה עוד ידיעה משעממת אלמלא לשר החוץ היו קוראים איווט ולנשיא המדינה רובי. ריבלין כזכור נאבק בכל כוחו בחוקי הנאמנות-אזרחות של ליברמן, וזה בתורו נאבק בכל כוחו במועמדות של ריבלין לנשיאות. שניהם נכשלו, אגב.

הם ישבו לארוחה כשרה ונטולת בשר, ליבנו את הטעון ליבון ודיברו על הטעון דיבור. המשקעים ביניהם סולקו יחסית במהירות. בשביל ליברמן זה כבר הנשיא השני ברציפות שלא תמך בו, ואילו ריבלין העריך לפחות את הכנות של יו"ר ישראל ביתנו, בניגוד לנתניהו, שנלחם בו מאחורי הקלעים. אחרי שהאכילו אחד את השני לקרדה, הם יאכלו עוד הרבה דגים יחד.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.