המשפט האחרון של קושנר: נתניהו עדיין מודאג

חמישה גברים יהודים בחליפות צולמו שלשום מחייכים סביב שולחן קפה עגול. לכולם יש אנגלית מושלמת, כולם רפובליקנים שרופים, ארבעה מהם נולדו בארצות הברית וכולם בילו בה את נעוריהם. זה היה יכול להיות שמוזינג מושלם, רק שכרגע הם משני צידיו של מתרס בלתי נראה. בנימין נתניהו ורון דרמר מהצד הישראלי; ג'ארד קושנר, דייויד פרידמן וג'ייסון גרינבלט מהצד האמריקני. פרידמן אמנם יותר ימני לפרקים מנתניהו (הוא בנה בתים בבית אל; נתניהו עדיין בהמתנה לבנית שכונת האולפנה) אבל כרגע הוא נציגו של ממשל שמאוד רוצה להשיג את הדיל הנחשק בין ישראל והפלסטינים.

ברק אובמה הכריז בתחילת כהונתו השניה על מתקפת צ'ארם על הציבור הישראלי. מתקפת הצ'ארם של ממשל טראמפ על ישראל מוקדמת ועוצמתית בהרבה. הביקור של חתנו של הנשיא אצל משפחתה של הדס מלכא היה מחווה אמריקנית נוגעת ללב; כך גם הציוץ הנזעם של דונלד טראמפ הבן נגד הסיקור המוטה של ביביסי בפרשת הפיגוע הרצחני בירושלים ("3 פלסטינים נהרגו לאחר אירוע דקירה"). בין אם זה מתוכנן או ספונטני, קשה שלא להשתכנע שהלב של הממשל הנוכחי נמצא במקום הנכון.

זו אולי גם הסיבה שנתניהו, אחרי הכל, לא שקט. כל ממשל אמריקני והדאגות שהוא מביא איתו. הדאגות שמביא ממשל טראמפ הן ממזגו הלא צפוי של הנשיא ה-45. כשמרן, נתניהו לא אוהב הפתעות ובכהונה הנוכחית כל בוקר מביא בכנפיו הפתעה חדשה בטוויטר.

במסגרת הכאוס הכללי, בולטים גבולות הגזרה: ג'ארד קושנר הוא הסמן השמאלי. הגישה שלו קרה יחסית, חפצת דילים, במידה שעלויות העיסקה של המתווך לא גבוהות מדי. השגריר פרידמן הוא הסמן הימני. לו זה תלוי בו, חבל על בזבוז הזמן. אבל זה לא תלוי בו כל כך, ולכן נתניהו עדיין מוטרד. לא מודאג עמוקות כמו בראשית ממשל אובמה והלחץ האדיר של אז, אבל מוטרד.

חבר בקבינט שהתבקש השבוע להסביר איך, מכל הפינות המדממות שבעולם, נקלע ממשל טראמפ כמו קודמיו לעיסוק אובססיבי בפינת רמאללה-ירושלים, ענה במשל. במשך שלוש מאות וחמישים שנה ניסו מתמטיקאים בכל העולם להוכיח את המשפט האחרון של פרמה. זו לא הייתה הבעיה הכי דחופה של המתמטיקה וגם לא הכי חשובה, אבל היא הייתה הכי אקזוטית. תהילת עולם חיכתה למי שיצליח לספק את הפתרון: כולם ניסו, וכולם חוץ מאחד התייאשו וזנחו אותה בשלב כזה או אחר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משפט פרמה של הדיפלומטיה בעולם. טראמפ ינסה. לא בטוח שיש לו את הקשב והריכוז שהיה לגאון הבריטי שהקדיש את חייו לסוגיה.

 

עד ליברמן

כשלמתנחלים ולימין היו תלונות על הנעשה ביהודה ושומרון בכהונה הראשונה, נתניהו שלח אותם ללשכת שר הביטחון, שם ישב איציק מרדכי. איציק הוא הבעייתי, אמר להם. בכהונה השנייה לוהק לתפקיד אהוד ברק. מה אתם רוצים מאיתנו, אמרו בלשכת רה"מ לימנים הזועמים. ברק מרמה אותנו. בשנים האחרונות לוהקו לתפקיד לבני ולפיד ("הם מטילים וטו") או ליעלון ("הוא ראש קשה, איש של המערכת").

רק שעכשיו יושב בלשכת שר הביטחון אביגדור ליברמן. ואותו קצת קשה ללהק לתפקיד הזה. השבוע, כשנראה היה שאשמת קלקיליה מגולגלת לפתחו, הוא מיהר להדוף אותה בחריפות ולהבהיר שכולם, כולל ראש הממשלה, ידעו בדיוק במה מדובר. בדיון הקבינט המפורסם מספטמבר זה נאמר אגב לא פחות בחריפות: כשאחד משרי הליכוד מחה, השיב לו שר האוצר כחלון (שהצביע בעד): "אני עדיין זוכר איך ליברמן ואני הצבענו נגד ההתנתקות ואתם ברחתם וזיגזגתם, אז אל תטיפו לנו".

ליברמן אמנם כבר בוחן אפשרויות אלקטורליות במרכז המפה, אבל הוא לא מתכוון להצטייר כיונה הצחורה של ממשלת הניצים הנוכחית. בשבוע שעבר נרשמה התרגשות (נו, מסוימת. בכל זאת קיץ ואין חדשות) כששר הביטחון אמר שמעולם לא היינו כה קרובים להסדר.

שבוע אחר כך, בראיון רדיו לעיתונאי יוסי אליטוב, הוא הבהיר שהויברציות היו מוקדמות מדי".

"תראה, קודם כל המילה שלום לא רלוונטית במזרח התיכון ומעולם לא תשמע ממני, אלא אני מדבר על הסדרים אזוריים ואני חוזר ואומר, מעולם לא היינו כל כך קרובים להסדר אזורי עם מדינות ערב מתונות ומעולם לא היינו כל כך רחוקים מהסדר כלשהו עם הפלסטינים".

הוא גם סירב לדבר על ריסון בבניה: "מאז 1992 לא הייתה תנופת בנייה דומה  אני כל יום, אתה יודע, עובר מירושלים הביתה אל תוך מדבר יהודה, לתוך נוקדים, וברוך השם אני מסתכל על כל מה שקורה בצד היהודי והלוואי שרק נמשיך ככה".

תחנת ביטן אינה עונה
היו ימים שאיש התקשורת הבולט ביותר בישראל היה דוד ביטן. זמן המסך המצרפי שלו הצדיק ערוץ טלויזיה נפרד. תחנות הרדיו היו צריכות להעניק לו טוסטר לחג, כי הקשר השידורי עם יו"ר הקואליציה כבר ביסס במלואם יחסי עובד-מעביד. יומן בוקר לא היה נפתח בלי כותרת, שבת לא הייתה שבת בלי "לכה דודי" וביטן יושב במתנ"ס עם מיקרופון בידו ואיתן כבל לימינו, משחרר כותרות.

לאן נעלם דוד ביטן? טוב, לא לגמרי נעלם. השבוע הוא הפציע לראיון בערוץ 20, ובשבוע שעבר התראיין בגלי צה"ל. אבל ביחס לעצמו, זו כמעט סדנת ויפסאנה. האם ביטן הבין באיחור שאף אחד עוד לא הצטער על 400 ראיונות שהוא לא נתן? או שמישהו מלמעלה אותת לו להכריז על דום שתיקה?

צלצלתי למשעשע שביועצי התקשורת של הכנסת הנוכחית, יוסי טאטיקה, להתעניין אם ביטן סובל חלילה מדלקת במיתרי הקול. טאטיקה הרגיע אותי. זו הפוגה טקטית, הסביר. כל יועץ תקשורת צריך לזהות את הרגע שבו יותר זה כבר פחות, ולרדת למדרון אחורי. אז הוא ישוב, שאלתי בתקווה. בטח ישוב, השיב. רווח לי.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.