העשירייה

רשמית קוראים לזה הקבינט, מעשית זאת העשירייה – מועצת המלחמה של ישראל. הישיבות הבלתי נגמרות בחודש האחרון לא העלימו את השאיפות הפוליטיות וגם לא את החשדנות והטינה שמאפיינות את הקואליציה הזו, אבל הן הפכו את הקבינט מאוסף של פוליטיקאים מתחרים לגוף מלוכד, שבשבוע האחרון מדבר בפנים עניינית ובחוץ בקול אחד. אל שמונת החברים הקבועים סופחו גם יעקב פרי ויובל שטייניץ.

אם להתרשם ממה שמספרים הנוכחים, זו הדינמיקה שם: רה"מ בנימין נתניהו הוא מקשיבן כרוני, הממצה כל סוגיה עד תום. אף אחד לא יצא מהקבינט בתחושה שלא אמר את כל מה שרצה, גם אם המחיר הוא סיום כשבחוץ כבר אוטוטו זריחה. תחום המומחיות העיקרי שלו בישיבות הוא בניית קונצנזוס בין הנוכחים.

ציפי לבני לוגית ועניינית. הנסיבות הפכו אותה לאחת החברות המנוסות בפורום זה, והעמדות השמאליות לא מנעו ממנה לאמץ פעולות נחרצות כשצריך. דווקא יאיר לפיד מתגלה כגורם היוני יותר בכל הקשור להפעלת כוח. מתרשמים שם לא פעם שהוא הגיע לקבינט על תקן זה שלוחץ על הברקס.

נפתלי בנט חושב מחוץ לקופסה. גילו הצעיר מעניק לו היכרות אישית עם חלק נכבד ממפקדי החטיבות שפועלים עכשיו בעזה. הוא שומע מהם, מתייעץ עם קבינט צללים שהקים – המורכב ממזרחנים, מקצינים וממדינאים – ובא עם הצעות בכביש עוקף מטכ"ל. את הרעיון לתקוף את המנהרות הוא קידם מיד אחרי שהתגלו גופות שלושת הנערים, בסדרת ישיבות הקבינט הבלתי נגמרות שנתפסו בחלקים גדולים בציבור כהססנות. חלק ניכר מהן הוקדש לסוגיה הזו.

גלעד ארדן מעמיק בחומר, שואל שאלות קשות ולא ממהר לאמץ את עמדות צה"ל. אביגדור ליברמן ויצחק אהרונוביץ' הם הפכים: יו"ר ישראל ביתנו מציע לכבוש את עזה, פקודו לסיעה מפגין עמדות מהאגף השמאלי של הממשלה. מפא"יניק קלאסי. שטייניץ מאריך בדיבור ("הוא חופר לנו כאן מנהרה שלמה", התבדח חבר קבינט) אבל מפגין היגיון אזרחי בריא. פרי, השמאלן של יש עתיד, מפתיע בעמדות קרביות.

נתניהו היה מעדיף כנראה את השמינייה הקודמת, עם אהוד ברק, בני בגין ודן מרידור, אבל החודש האחרון הגביר את האמון שלו בקבינט שנכפה עליו על ידי תוצאות הבחירות, ואשר מנהל עכשיו, עם עשרה אנשים בחדר אחד, את המערכה החשובה ביותר שנוהלה כאן זה שנים.

ההסברה

שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור קירב את האייפון אל המיקרופון בעצרת האו"ם, וצלילי אזעקה כחול-לבן מילאו את האולם. הוא קטע ריאיון ב'אן-בי-סי', כי האפליקציה 'צבע אדום' השמיעה יללת צופרים מהטלפון, משדרות ועד השדרה החמישית. אין ספק שהצופים השתכנעו והתמוגגו – בתנאי כמובן שמדובר בצופים דוברי עברית. הבעיה ארוכת השנים של ההסברה הישראלית היא הניסיון לשכנע שגם אנחנו מסכנים. את מה שעושה האויב בשדה הקרב הוא מנסה לעשות גם בתקשורת: לכפות על ישראל קרב חפירות במגרשו הביתי, בתנאים שהוא מכתיב. המסכנות היא נשקו ההסברתי של חמאס – הוא ארגון חלש, המוקף באזרחים סובלים.

למרבה השמחה, שדרות לעולם לא תיראה כמו שג'אעיה, ו'איכילוב' לא יופגז כמו 'שיפא'. אשר על כן, גן מופגז בכרם-שלום, הרוג בשדות-הנגב או ילדים במקלט בתל-אביב לא יביאו לישראל אהדה בעולם תקשורתי שצורך סבל בכמויות מסחריות. במסכנות לבדה אי אפשר לבנות הסברה.

עיתוני בריטניה ומצייצי צרפת נוטים להעדיף את הפלשתינים מפני שהם סובלים ממה ששר החוץ לשעבר, שלמה בן-עמי, הגדיר פעם כ"הנגאובר פוסט-קולוניאליסטי". ישראל נוסדה בידי אירופים שהיגרו ללבנט, נלחמו בילידים מהעולם השלישי והקימו אי מערבי בג'ונגל מזרח-תיכוני. זו הדרך הפלשתינית לספר סיפור ליבשת אכולת רגשי אשמה על כיבושי העבר הנצלניים שלה. חבר לספסל הלימודים בלונדון הסביר לי פעם ברצינות גמורה שהוא חש אחריות למצב במזרח התיכון, שכן ארצו היא זו שיצרה את הבעיה כאשר חתמה על הצהרת בלפור ב-1917.

הדרך היחידה להילחם בסיפור הזה היא להשמיע את הסיפור הישראלי על עם שחזר למולדתו אחרי אלפיים שנה, ושאין לו שום כוונה לעזוב – לא ביטחון, לא מסכנות ולא "אף מדינה לא תסכים" או "מה הייתם עושים אתם בניו-יורק" ושאר קלישאות. זה כמובן הרבה יותר מסובך מלהתנהג כמו שמשון דר נעבכער, כפי שהגדיר פעם לוי אשכול, אבל את השאר כבר ניסינו.

הנסיגות

בקיץ 2005 דחפורי צה"ל עסקו בשיטוח בתי ההתיישבות ברצועת עזה. בקיץ 2014 הם עסוקים לא רחוק משם בחשיפת מנהרות חמאס. תשע השנים שחלפו מאז הן פרק הזמן הארוך ביותר ללא נסיגות ישראליות מאז מלחמת ששת הימים. ב-1974 ישראל פינתה את קוניטרה, כעבור ארבע שנים כבר החל הפינוי ההדרגתי של סיני; ב-1989 נמסרה טאבה למצרים, ב-1993 פונו עזה ויריחו ובשש השנים שלאחר מכן הועברו לפלשתינים שכם, חברון, רמאללה וג'נין יחד עם אחוזים ניכרים מיהודה ושומרון. פינוי גוש קטיף וצפון השומרון היה האקורד המשמעותי ביותר בנסיגות הישראליות, ובניגוד מוחלט למה שנראה בשעתו, יש אפשרות לא מבוטלת שהוא היה גם האחרון בעתיד הנראה לעין. 'האביב הערבי' הוריד מעל הפרק את פינוי הגולן. התחזקות איראן וחמאס מסכלת כמעט בוודאות את פינוי הבקעה, ומטילה בסימן שאלה גדול את האפשרות של פינוי חלקים מיהודה ושומרון.

הקונצנזוס

מאיפה הגיעו 50 אלף איש להלוויות של שני חיילים בודדים? מהיכן התעורר פתאום גל פטריוטי עצום שצובע בכחול-לבן את העיתונים אתרי החדשות? מניין נשלחו מאות אלפי חבילות לחיילים עד שהצבא מתחנן שדי?

ותיקים במערכת הפוליטית והצבאית אומרים שדבר כזה עוד לא היה בדורנו. ב'חומת מגן' הייתה תחושת חירום ואחוזי גיוס היסטריים ובמלחמת לבנון גילויי גבורה ואחווה, אבל הפעם זה אחרת. אולי זו הבישול האטי של תחושת ה"ביחד", שמלווה אותנו כבר חודש מאז חטיפת הנערים; אולי העובדה שבימי האינתיפאדה השנייה רוב הישראלים לא היו עדים במו עיניהם לפיגוע, אבל עכשיו אין כמעט ישראלי שלא רץ למקלט; אולי הקונצנזוס שנוצר דווקא בזכות ההיסוס הראשוני לצאת למבצע, שהבהיר גם לאנשי השמאל כי לא נותרה ברירה אלא להילחם; יכול להיות שזה דווקא אופי הלחימה: מהמתאבדים של האינתיפאדה השנייה אפשר היה להיזהר על ידי בישיבה בבית, מהרקטות של חיזבאללה וחמאס אפשר היה להימלט למרחב המוגן,אבל אדמה שפותחת את פיה וממנה יוצאים מחבלי חמאס לא משאירה שום מקום לברוח אליו – לא בית, לא מקלט ולא ממ"ד. במנהרות, ובמערות, ובמחילות עפר – האדמה שרעדה בחודשים האחרונים בלילות תחת הקיבוצניקים הוותיקים היא אולי זו שחוללה את רעידת האדמה הציבורית.

קיץ 2014 יתברר משמעותי לא פחות מקיץ 2011 בשינויי העומק שהוא חולל בציבור הישראלי. הנה ראשי פרקים לדיון שעוד יתקיים כאן: מה שמסתמן כירידה הדרמטית בנכונות לשלם מחירים תמורת חייל חטוף, רצח ברוך מזרחי בידי משוחרר שליט וההתנהגות המאופקת של שלוש משפחות הנערים; ההפנמה שחיילים צריכים למות בקרב בשביל אזרחים ולא להפך, שמתבטאת בהבלעה היחסית של הדיווחים קורעי הלב על הרוגים; השקט היחסי שבו התקבל דיווח על נעדר (מידע שהגיע לישראל קבע שבחמאס נדהמו מהתגובה המאופקת של הציבור הישראלי ביממה שאחרי הפרסום).

בממשלה מודעים לכך היטב, אבל כדאי לומר עוד משהו: התמיכה העצומה למבצע היא מאגר עצום של אנרגיה ציבורית. אם התחושה תהיה שהמבצע לא השיג את מטרותיו, האנרגיה הזו עשויה להשתחרר בכיוונים שאיש לא יכול לשער כרגע.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.