הקיץ הפוליטי החזוי התחלף בגל חום ביטחוני

הפתק מהמזכיר הצבאי הגיע לרה"מ בנימין נתניהו בפגישה עם חברי ועדת החוקה של הליכוד. זה היה בשישי בבוקר, בדיוק לפני שבועיים, במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. עוד לפני כן הוא קיבל דיווח על שני נעדרים, אולי שלושה. לפי גורם יודע דבר, ידיעות מעין אלה מגיעות בקצב של 5-6 בחודש, ובדרך כלל מתפוגגות כלא היו, כפי שאירע פעמיים רק השבוע. אבל בפתק היה כתוב שאכן מדובר באירוע חטיפה. נתניהו, שקרא לנוכחים כדי להשתקם מהצונמי שפקד אותו בפרשת המרוץ לנשיאות, ביקש מהם סליחה ועזב את המקום. המעבר מסדר היום פוליטי לביטחוני מזמן לא נראה מוחשי כל כך.

שלי יחימוביץ' שהתה בשבוע שעבר שעה ארוכה בבית משפחת שער בטלמון. צירוף מקרים מקברי שעדיין אסור בפרסום קשר אותה בעל כורחה לרגעים הדרמטיים של חטיפת הנערים. השבועיים שחלפו מאז גימדו גם את סדר היום הכלכלי שעליו תפארתה. נשאר רק לדמיין איזה נפח תקשורתי היו מקבלים השבוע דו"ח ועדת אללוף לטיפול בעוני ודו"ח ועדת גרמן לשיקום הרפואה הציבורית אלמלא מבצע 'שובו אחים'.

התמשכות החיפושים מקפיאה את תמונת המצב הפוליטית, ועם כל הצער שבדבר, אלה כנראה חדשות לא רעות לקואליציה. לפני שבועיים היא התנדנדה כספינת פח רעועה בים הפתוח. עוד ועוד מדינות הכירו בממשלת האחדות הפלשתינית, שר האוצר יאיר לפיד קרא להכין תוכנית ויתורים ושרת המשפטים ציפי לבני נלחצה אל הקיר. החטיפה פגעה אנושות במעמד ממשלת פת"ח-חמאס. אפילו נאומו התקיף של אבו-מאזן נגד החטיפה אינו מאפשר ללבני להציב דרישה אולטימטיבית לחידוש המשא ומתן המדיני. קיץ פוליטי סוער הפך כנראה לקיץ ביטחוני חם ולקיץ מדיני רדום.

חקיקה מחסנת

האם פוליטיקאי יכול לברוא אבן שהוא לא יוכל להרים? נראה שממשלת ישראל הנוכחית סבורה שכן. גל החקיקה האחרון, המבוהל, שמקדמת הקואליציה, הוא ניסיון מגושם של ממשלת ישראל לקשור לעצמה את הידיים כדי שלא תוכל להרים אותן בסיבוב הבא מול חמאס.

זה התחיל ביוזמה להעביר בחוק את המלצות ועדת שמגר, שיושבות במקפיא כבר שנתיים וחצי. שבוע לפני החטיפה, וביתר שאת כמה ימים לאחריה, התחדשו הניסיונות לעגן את המסקנות בחקיקה כדי למנוע את המחזות של חייל ישראלי אחד חוזר הביתה בג'יפ תמורת אלפי מחבלים צוהלים שמשוחררים בשיירת אוטובוסים. אפשר היה לוותר על תהליך החקיקה המסובך (כיצד בדיוק מגדירים מה זה יחס פרופורציונלי? 99 מחבלים זה בסדר ומאה זה לא?) באמצעות הצהרה אחת פשוטה של ראש ממשלה וחבריו לקבינט: לא נשחרר יותר מחבלים ולא ניכנע לטרור. אבל זה קשה.

אל הגל הזה הצטרף גם הבית היהודי, עם החוק שנועד למנוע חנינה מרוצחים. איילת שקד וחבריה לקואליציה כל כך לא סומכים על עצמם שבבוא היום לא ייכנעו לטרור, עד שהם מבקשים להעניק לשופטים את היכולת לשלול ממחבלים שחרור מוקדם. שקד ויריב לוין, שבימים כתיקונם נאבקים בכל עוז באקטיביזם השיפוטי, מוכנים להעניק עכשיו לשופטי מחוזי נידחים את האפשרות להכריע דה-פקטו אם יהיו כאן עסקאות שבויים – הכול רק כדי להציל את הממשלה מעצמה.

והשיא כמובן הוא חוק ההזנה בכפייה. מרגרט תאצ'ר הניחה ל-11 אסירים אירים למות ברעב זה אחר זה מבלי שמצמצה. ממשלת ישראל לא מסוגלת לכך, ולכן היא רוצה להזין אותם בפירה כדי לפתור לעצמם את הבעיה. יש עתיד כמעט הפילה השבוע את החוק בגלל התנגדותה להזנה בכפייה, שבוע אחרי שהבית היהודי ערער על חוק ה"מוות במרשם רופא" של יש עתיד. היה מי שהציע השבוע לפתור את המשבר אחרת: הבית היהודי יסכים למוות במרשם רופא של מחבלים, ולהזנה בכפייה של חולים אנושים. לא משנה איזה עוד פטנטים יומצאו, חקיקה עדיין אינה תחליף לעמוד שדרה.

חוקת בנט

זרם אדיר של חנפנים יחל בקרוב לשטוף את הטלפון הסלולרי של נפתלי בנט. החוקה החדשה של הבית היהודי מעניקה לו את האפשרות לשריין שני מקומות בכל עשירייה כראות עיניו, מה שאומר שבין שלושה לארבעה אנשים יוכלו להפוך לחברי כנסת בהבל פיו, בלי פריימריס ובלי 'בצלם'. טיוטת החוקה, שתגיע בקרוב לאישור מרכז הבית היהודי, היא אחד המסמכים הפוליטיים החכמים שנכתבו לאחרונה. מצד אחד אין ספק שבנט – ולא המפלגה העבשה שעליה השתלט לפני שנה וחצי – הוא ספק המנדטים העיקרי שלה; מצד שני, הציונות הדתית לא בנויה נפשית לדיקטטורה בסגנון אביגדור ליברמן או לפיד. השילוב בין שריונים, הבטחות ייצוג לנשים ופריימריס רחבים מעניק ליו"ר הבית היהודי שליטה יעילה ברשימה מבלי שיצטרך להיות רודן, אפשרות להתחדש בלי להפחיד למוות את חברי הכנסת המכהנים.

מרכז המפלגה קיבל גם הוא סוכרייה, בדמות בחירת המקום העשירי ברשימה. בקיצור: העסקנים יתמודדו במרכז, הכוכבים וחברי הכנסת בפריימריס והמפונקים יתחננו אצל בנט לשריון.

השאלה הגדולה היא תקומה. הזרז העיקרי למהלך הזה היה כנראה חוק המשילות שעבר באביב, והעלה את אחוז החסימה לארבעה מנדטים – רף גבוה של 120 אלף קולות. כושר המיקוח של תקומה נפגע, והתוצאות הן בהתאם: השר אורי אריאל סיפר השבוע שכבר חודשים הוא מנסה לחדש את שיחות המיזוג עם הבית היהודי, אבל נענה בהתחמקויות (בבית היהודי מכחישים). לאריאל יש לכאורה אפשרויות אחרות, למשל ריצה משותפת עם הפלג של אלי ישי בש"ס או עם עוצמה לישראל, אבל הסיכונים של מהלכים כאלה גדולים. ראוי היה לכתוב חוקה כזו בתיאום איתנו, הוא אמר למי שאמר. אפשר להניח שבנט מתכנן לרוץ עם תקומה, אבל במחיר מוזל: אריאל ישוריין למקום השני על מכסת יושב הראש, ושאר חבריו יצטרכו לרוץ בפריימריס כאחד האדם.

אגב, אפילו נתניהו מקנא. חברי הליכוד מונעים ממנו כבר שנים יוזמה צנועה בהרבה לשריון של מקום אחד בעשירייה. אין פלא שהשבוע הוא התעניין אצל בנט בפרטי החוקה הטרייה.

ירי דו"צ

עמרי פדן הוא יזם מצליח. ב-1978 היה ממקימי הסטרט-אפ הפוליטי המצליח שלום עכשיו – אולי המותג הלא מפלגתי המוכר ביותר בפוליטיקה הישראלית. אחר כך רכש את הזיכיון להפעלת 'מקדונלד'ס' בארץ. לימים הוא שילב בין השניים, כשסירב לפתוח סניף של מזללת ההמבורגרים באריאל. מי אמר שאי אפשר לשלב עסקים ועקרונות?

בשבועות האחרונים פדן, היום יו"ר 'מקדונלד'ס', מוצא את עצמו בקרב מר מבית, הפעם בגלל דילוג על ערכי שמאל קלאסיים אחרים. בקול ישראל פורסם שהנהלת החברה מתנכלת לעובד ברשת, נער בן 17. הוא זומן לשימוע (שבוטל בינתיים), והעובדים טוענים שכל חטאו של העובד היה חלקו בהתארגנות העובדים כדי לקבל תנאי שכר הוגנים.

השבוע קיבל פדן מכתב מיו"ר צעירי מרצ, תומר רזניק. "עובדיה של 'מקדונלד'ס' אינם עול על כתפי החברה; הם-הם החברה עצמה, והם המייצרים את רווחיה", כתב לו רזניק, ואז שיגר את הטיל: "דווקא לך, כמי שנמנה עם מקימי שלום עכשיו – תנועה שבבסיסה ההכרה בזכויות אדם באשר הוא אדם – צריך להיות מובן שגם עובדי החברה הם אנשים בשר ודם הזכאים לזכויות, ולא עוד שורה בדו"ח כספי". ככל הידוע, פדן, מיוזמי מכתב הקצינים המפורסם, לא הגיב לפי שעה במכתב משלו.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.