הרגע שבו הכלכלה ירדה מהשפיצים של הגרפים אל הרחוב

לפני כמה שנים למדתי בעוונותיי בחוג למדע המדינה באוניברסיטה לונדונית ארוכת מסדרונות שיש. הפקולטות למדעי החברה בכל העולם הן לרוב מפלטם של מי שלא הסתדרו בתיכון עם מספרים ומשוואות, אבל לצערם התואר כלל גם קורס חובה בסטטיסטיקה. לפני כל שקף שכלל נעלמים או צירי איקס-וויי המרצה הקדימה באנגלית טקסט שהמקבילה לו היא המשפט ממהדורות החדשות "התמונות שנקרין מיד קשות לצפיה". וכשזה קרה, רחש של חרדה – ממש חרדה – עבר באולם.

חרדת המספרים היא אחת הסיבות שכלכלה נתפסה במשך שנים כנושא מקצועי ומשעמם. הפוליטיקה היא טלנובלה, צבא – סרט אקשן. כלכלה – פרק ישן על אלגברה מהטלויזיה הלימודית. השיעמום שירת היטב את "ראשי המשק", כפי שכונו אז: מי שמחזיק בידע נהנה מיתרון משמעותי, ומי שנתפס כמומחה גם לא יאותגר.

הסיבה השנייה היא שמקרו כלכלה היא אירוע לא טלוויזיוני: הברחת נכסים אי אפשר לתפוס במצלמות אבטחה. נושא מופשט כמו שער האלכסון או הריבית הוא משהו שקשה מאוד להסביר בטקסט קצר, והטקסטים בעיתונות, המשודרת והמודפסת, הלכו והתכווצו בהדרגה עד סוף העשור שעבר. כלכלה הייתה סיפור בגובה 30,000 רגל.

הסיבה השלישית ייחודית לישראל: פוליטיקה בכל העולם נוגעת – או אם להיות זהיר: נגעה עד סופת טראמפ – לשאלות של כסף. קו פרשת המים בכל העולם, זה שקובע את העמדה הפוליטית, הוא המעמד. העניים תומכים במדיניות שמאלית סוציאליסטית של הרחבת מיסים, כי הם אלה שייהנו מהקצבאות וההוצאה הממשלתית אבל לא ישלמו את החשבון; העשירים ייטו להיות ימניים קפיטליסטיים כדי לשלם כמה שפחות מיסים. יו סטנד וור יו סיט, אומרים האמריקנים, ובתרגום לעברית: העמדה נגזרת מהמעמד. מלחמת מעמדות היא הכל, אומרים הבריטים.

אבל בישראל פוליטיקה מאז 1967 היא משהו אחר לחלוטין: מדינה אחת או שתי מדינות? סיפוח או פינוי? טוב שארם א שייח בלי שלום או שלום בלי שארם א שייח? הפוליטיקה היא רודן אכזר של תשומת לב: אם יש לך רק פתק אחד, אז בפוליטיקה יש נושא אחד עיקרי, וכל השאר תפל. ולכן הכלכלה לא הייתה נושא משני – היא פשוט לא הייתה נושא. כשהמחאה החברתית נורתה באלף קמ"ש בקיץ 2011, חבריי בלונדון מאותו שיעור סטטיסטיקה פרצו בצחוק קולני בפאב כשסיפרתי להם שבישראל מתווכחים אם היא "פוליטית" או "לא פוליטית". מה יותר פוליטי משיעורי מס, מחיר לחם ופנסיות?  הם לא הבינו שכשאומרים בישראל על משהו שהוא "פוליטי" מתכוונים להגיד: הוא קשור ליהודה ושומרון.

אז איך פרצה בישראל מחאה חברתית? באופן משונה למדי, נתניהו עצמו, שחש לפרקים שכסאו מתנדנד ממנה, תרם בעקיפין להתנעתה. שש שנים קודם לכן, כשר האוצר, הוא הוביל את רפורמת בכר, להפרדת הבנקים מקופות הגמל וקרנות הנאמנות. פתאום נפתחה תחרות על מיליארדים מכספי הציבור. הפרסומות האלה הולידו עיתונים כלכליים חדשים ועיבו מאוד עיתונים קיימים. ביניהם בלט גם דה מארקר, שהחליט להוריד את הכלכלה לגובה העיניים ולשבור את פערי המידע ומחסום השיעמום. גיא רולניק, עורך דה מארקר ושלי יחימוביץ', חברת כנסת, בישלו את המחאה הזו על אש קטנה עד שהתפוצצה באותו קיץ בלתי נשכח.

גם הפייסבוק תרם: המדיום הזה, שמואשם בשטחיות, איפשר דווקא פוסטים ארוכים, מעמיקים על הדרך שבה נשדד הציבור באלף דרכים שונות. הכלכלה הפכה מגרפים לסיפור על חטיף במבה שמיוצר כאן אבל נמכר באמריקה בזול יותר. וכן, גם לקוטג'. זהו הרגע שהכלכלה ירדה מכל השפיצים האלה בגרפים, כדברי מאיר אריאל, אל פינת הרחוב. לפי כל הסימנים, אין לה שום כוונה לעזוב.

(פורסם במוסף לקראת הועידה הכלכלית הראשונה של "מקור ראשון")

שתף:

תגובות

Comments are closed.