התיק של ליברמן

מי יהיה שר החוץ? האם סיעת השלטון תתפרק? האם תהיה פריצת דרך מדינית? מי יהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון? כמה עוד תחזיק הקואליציה? איך יוכרע המרוץ לנשיאות? ואפילו מה יעלה בגורל הפיוס עם תורכיה? אם שלושת שופטי בית משפט השלום בירושלים קוראים עיתונים, הם עוד עשויים להתרשם שהכרעת הדין ברביעי הקרוב לא תעסוק רק בפרטי פרשה זניחה יחסית בבלרוס אלא תקבע את עתיד המזרח התיכון.

ובכן, גם ביום רביעי, ב-09:05, לא נהיה כנראה חכמים בהרבה מאשר עכשיו – אלא אם כן אביגדור ליברמן יזוכה. כל החלטה אחרת תגרור סאגה שעשויה להתפרס על פני שנתיים ושלוש ערכאות שונות.

על הסאגה המשפטית כבר נכתבו וייכתבו אלפי מילים, אבל הפוליטיקה מעניינת לא פחות. בהנחה שליברמן יוכל להישאר במערכת הפוליטית בטווח הנראה לעין – דהיינו, שלא יחטוף קלון ועונש מאסר בפועל – הנה הדילמה האכזרית שייתקל בה גם אם יזכה לחגוג בשמפניות את זיכויו: השנה האחרונה הוכיחה שבסיעה המשותפת תחת בנימין נתניהו הוא מאבד במהירות את זהותו ומעמדו. הבחירות המקומיות, מצד שני, הוכיחו שכוחו הפוליטי נחלש גם בקרב ציבור העולים. האם לעזוב את הסביבה הבטוחה יחסית אבל המנוונת של הליכוד ולצאת אל ערבות הקרח המאיימות שבחוץ?

לו יכול, ליברמן היה בוחר באפשרות השלישית: להשלים את המיזוג עם הליכוד, לקבל נתח נאה ממרכז המפלגה ומהמתפקדים ולהתחיל במסע לראשות המפלגה והממשלה. אבל באווירה הנוכחית בליכוד כלפי ליברמן ונתניהו, אין סיכוי שזה יקרה. מכיוון שחתונה לא אפשרית, ליברמן יצטרך לבחור – די בקרוב – אם להישאר ידוע בציבור של נתניהו או להיפרד ממנו סופית. גם לשופטים יהיה מה להגיד בנושא.

פול גז בניוטרל

המשבר הקואליציוני המתמשך, הקרוי לעתים גם "ממשלת נתניהו השלישית", רשם עוד שבוע אופייני: רדיפת כותרות ריקה, התעלמות מאחריות מיניסטריאלית, תקיעת מקלות בגלגלים והשמצות הדדיות.

הקואליציה הנוכחית לא המציאה שום תופעה נפסדת מאלה המפורטות לעיל, אבל היא בהחלט רושמת מדי שבוע שיאים חדשים בשימוש בהן. זה היה השבוע שבו היחסים בין שרי הממשלה חדלו להיות משחק והתחילו לערער ישירות על יציבות הקואליציה.

מקור חלק מהצרות נעוץ בדור הפייסבוק. שני ראשי מפלגות השתעבדו לצורך להגניב, וכך קרה שחבר קבינט אחד מוצא את עצמו מקליט סרטונים הזויים משל היה קומונר ב'בני-עקיבא', והשני, שר אוצר בישראל, מבקש מעוקביו למלא את הפייסבוק בסימנים של לבבות כאילו היה נערת בת מצווש. מעניין מה חושב ראש המוסד כשהוא פוגש אותם בישיבות כאלה, כשהם יוצאים לעדכן סטטוס. אולי הגיע הזמן שנתפלי בנט ויאיר לפיד יפנימו את הסטטוס החדש שלהם – זה של מדינאים.

גם הקצב מכתיב את התוכן: מצביעי לפיד, ובמידה פחותה גם מצביעיהם של בנט וציפי לבני, מתאפיינים בתזזיתיות. הם מתלהבים מהר ומתאכזבים מהר. שבעת החודשים הראשונים של ממשלת נתניהו – הרף עין במונחים פוליטיים – הספיקו להם כדי לחרוץ דעה. בניסיון נואש להפגין עשייה יוזמים הפוליטיקאים הללו כותרות ריקות שאין מאחוריהן דבר.

כך נולדה "מהפכת שירותי הדת" של לבני, "מהפכת בית המשפט העליון" של בנט – ואחרונה חביבה, "מהפכת ברית הזוגיות" של לפיד. כולן כיכבו בכותרת הראשית של עיתון, ומכולן – עד האחרונה שבהן – לא ייצא דבר.

ועדיין, עם כל הכבוד לפייסבוק, שלוש בעיות מונעות כרגע שלום בית בקואליציה: הצלילה של לפיד, יחסי נתניהו ובנט והמחלוקות המדיניות.

התרסקותו של לפיד בסקרים – שאגב לא נעצרה אלא להפך – מכתיבה לו את הרצון הנואש לברוח מגיא ההריגה של הכלכלה אל כל נושא שיעזור לו להשתקם בדעת הקהל. זה התחיל עם עימות מול ראש הממשלה על נושא איראן וחזר השבוע אל ניסיונות להיכנס בחרדים באמצעות ברית הזוגיות. עד כמה מצבו של לפיד קשה תעיד העובדה שאף חבר כנסת חרדי אפילו לא טרח להתרגש. ובכל זאת, לא כדאי לזלזל במהלך האחרון של לפיד. אם הוא יחפש סיבה לפרישה ממשרד האוצר, ייתכן שהוא ימצא אותה כאן.

גם לבנט לא קל. היחסים בינו לבין נתניהו ידעו עליות ומורדות, חוץ מהעליות. ראש הממשלה רואה בעיניים כלות את הזינוק של הבית היהודי בסקרים, וממשיך לנסות ולתקוע את בנט בכל הזדמנות – כולל בכותרת של "בתים תמורת רוצחים". בנט, שגם הוא לא מפספס הזדמנות לחתור תחת האלקטורט של הליכוד, הגיב במתקפה פראית על הממשלה וברח לזרועותיו של ליברמן. הדבר היחיד שמחזיק אותם יחד בממשלה הוא ההבנה של נתניהו שפיטורי בנט רק יעצימו אותו פוליטית. אבל לפנטז אפשר, כפי שיעידו כמה חברי כנסת ששמעו מנתניהו לאחרונה הגיגים על אפשרות השלכת שר הכלכלה אל האופוזיציה.

באופן משונה, דווקא חילוקי הדעות המדיניים הם הבעיה הקלה של הקואליציה, מהסיבה הפשוטה שבניגוד לשתי הקודמות זו תישאר כנראה סוגיה תיאורטית – מה שלא מפריע כמובן לכל הצדדים להתקוטט סביבה. היה צריך להיות בכנסת שלשום כדי להאמין: במשך שעה ארוכה התכתשו חברי סיעות התנועה והבית היהודי. עמרם מצנע האשים שאיילת שקד מסיתה לרצח, אורי אורבך השיב שהם מחסן של חלקי חילוף, וזה עוד ביום רגוע.

ובכל מקרה, התופעה המאלפת של הממשלה הנוכחית היא העובדה שאיש משריה הבכירים לא עוסק בתחומי משרדו: שר הכלכלה מדבר על ביטחון, שר האוצר מדבר על זוגיות ושרת המשפטים על שלום. למה הם נאבקו כל כך לפני שבעה חודשים על כל רבע תיק, אם בסוף הם כלל לא מתעניינים במשרדם?

קריית-משה נגד הבית היהודי

משה ליאון הוא כבר היסטוריה, אבל הבחירות לראשות עיריית ירושלים לא מפסיקות ללמד אותנו לקחים חשובים על הפוליטיקה הישראלית. האחרון שבהם נוגע למה שמכונה "הציבור הדתי-לאומי", שנהנה בבחירות האחרונות משלל רשימות בראשות סרוגים: מהבית היהודי הוותיקה, דרך 'ירושלמים' ו'התעוררות' הליברליות ועד 'ירושלים מאוחדת' החרד"לית והאולטרה-ימנית.

צעיר ירושלמי בשם אור קרויזר השווה את תוצאות הבחירות למועצת העיר בין שתי שכונות דתיות-לאומיות ברובן – קריית-משה, שבלבה עומדת ישיבת 'מרכז הרב', וקטמון הישנה, הלא היא ביצת 'סרוגים' המפורסמת.

המסקנות מאלפות: פילוח ההצבעה בקטמון הישנה היה זהה כמעט לחלוטין לזה של בית-הכרם, מעוז חילוני ותיק. ההצבעה בקריית-משה הזכירה יותר מעוזים חרדיים. בקטמון העניקו 58 אחוז לרשימות הליברליות ולזו של ניר ברקת, בקריית-משה רק 17 אחוז; אריה קינג גרף רבע מהקולות של קריית-משה, אבל רק אחוזים בודדים בקטמון. על דבר אחד לפחות היה קונצנזוס: הבית היהודי לא קיים כאן ולא כאן.

המסקנה היא שהריצה המשותפת תחת בנט בבחירות לכנסת היא האירוע החריג. יהיה קשה יותר ויותר להחזיק תחת אותה מטרייה פוליטית שני ציבורים שמתרחקים זה מזה מדי יום. ההתעקשות לחיות באותה סיעה כבר הולידה השנה את ההתבזות בבחירות לרבנות הראשית, וזה לא הסוף. האם הגיע הזמן להכריז על גירושים בהסכמה?

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.