ואז טראמפ ישאל: אז ביבי, מה אתה בעצם רוצה?

בתוך חודש אחד מאיימת ארצות הברית של אמריקה גם לכפות את חלוקת ירושלים וגם להעביר אליה את השגרירות; גם להכריז על ההתנחלויות כפשעי מלחמה וגם להכיר בזכותם של יהודים להתיישב בכל מקום; גם להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון וגם להטיל סנקציות על האו"ם בגלל אותה הצבעה ממש. גם לתרום לגינוי ישראל בישיבת מועצת הביטחון וגם לתרום לישיבה בבית אל. גם קונטרול ויי וגם קונטרול זד. איך אומר השיר? תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

פוליטית-פנימית, עבר על בנימין נתניהו שבוע מצוין. הרוב המכריע של הציבור הישראלי מזועזע מהחלטת מועצת הביטחון, מתעב את אובמה וחושב שהאו"ם צבוע. נאומו של קרי, כמיטב המסורת הפולנית הפאסיב-אגרסיבית, לא הזיז ישראלי אחד מעמדתו.

ממריבות חמוצות עם כתבים דרג ב' עבר נתניהו ברגע למלחמה עם רוב מעצמות העולם. פעם היו משחקי ראווה בכדורגל של ישראל נגד שאר העולם. כך זה הרגיש השבוע, ונתניהו נהנה מכל שיחת נזיפה. המהלכים הכוחניים הסמליים שהוביל מול חברות מועצת הביטחון משתלבים היטב בסיפור החדש שהוא מספר מאז הקיץ, וכבר נסקר בטור זה: לא עוד דוד המסכן מול עולם אכזר, אלא גוליית: מעצמה אזורית ששגריריה לא רק ננזפים בבירות העולם, אלא נוזפת בשגרירים של אחרים. זו לא קפריזה ולא שיגעון אלא אסטרטגיה מכוונת, שפוליטיקה פנימית ובינלאומית משמשות בה בערבוביה.

דיפלומטית, זה כבר סיפור אחר כמובן. נתניהו מאמין בשמרנות כדרך חיים, ובסטטוס קוו כערך. שינויים טקטוניים עושים לו חלושעס. זה לא מקרה שלמרות דימויו הניצי הוא אחד מראשי הממשלה המרוסנים ביותר בהפעלת כוח צבאי: את מבצע צוק איתן הוא רק חיפש לסיים, בלי להיכנס לעזה ובלי להסתבך בהרפתקה ארוכת ימים, ארוכת דמים. זה נכון גם בשדה המדיני. רבים תוהים אם ברגע האמת נתניהו יעדיף מדינה אחת עם הקושי הדמוגרפי העצום או שתי מדינות והאיום הביטחוני החמור. ובכן, התשובה היא כנראה שנתניהו יעדיף לא להגיע לרגע האמת. ראש הממשלה הנוכחי מאמין שבסביבה כאוטית כדאי תמיד להרוויח זמן. הוא הסביר פעם, בהקשר של החלטות פוליטיות, שהדבר שלמד כראש ממשלה הוא שמסביב תמיד מצפים ממנו לקבל החלטות מהר, אבל האמת היא שמשתלם להחליט לאט.

ההחלטה של מועצת הביטחון ביום שישי האחרון היא לפיכך בשורת איוב כפולה לנתניהו: לא רק התוכן העוין, אלא גם ההכרה שהסטטוס קוו הישן בנושא ההתנחלויות כבר לא עובד. ב-2009, אחרי נאום קהיר של אובמה, גיבש נתניהו את דוקטרינת בר אילן, עם שלוש רגליים: הכרה מוצהרת אבל לא אמיתית ברעיון שתי המדינות; הקפאה לא מוצהרת אבל אמיתית בהתנחלויות ודיפלומטיית סייבר והייטק. זה היה פתרון טקטי יעיל מאוד להתמודדות עם האובססיה של ממשל אובמה לנושא הישראלי-פלסטיני, אבל לטקטיקות יש תאריך תפוגה. העולם הרגיש בצדק מרומה כשממשלה מתיימרת לתמוך באותה העת גם במתנחלים וגם בנסיגות כואבות.

בשבוע האחרון נתניהו התמודד עם המהלומה בשתי דרכים: הראשונה, הייתה ההמשך של נתניהו הישן: הוא הדליק נרות ברחבת הכותל, ודיבר שוב ושוב על האבסורד שבהכרה בעיר העתיקה וגילה כשטח כבוש. מכלל הן אפשר לשמוע את הלאו: נתניהו, כמו כל קודמיו מאז עצמו ב-1996, לא ניסה אפילו להגן בזירה הבינלאומית על קיום ההתנחלויות בעומק השטח.

באמצע השבוע חל שינוי משמעותי. אחרי התזכורת מספר מכבים "לא ארץ נוכריה כבשנו" בסטטוס באנגלית השמיע לראשונה ראש ממשלת ישראל טיעון בעד ההתנחלויות לכתחילה, לא רק על קיומם בדיעבד או כמצב ביניים עד שהפלסטינים ירצו שלום: " ההחלטה האנטי-ישראלית באו״ם מתבססת על טענה משפטית לפיה ההתיישבות ביהודה ושומרון משנה דמוגרפית את תא השטח. האו״ם מתעלם במופגן מהעובדה שהערבים ביצעו טיהור אתני ביהודים בתא השטח הזה בין 1948-1967. הסיבה שמלכתחילה בשנת 1967 לא היו יהודים בתא שטח זה, היא תוצאה של אותו טיהור אתני שבוצע בו, שנים קודם לכן, כלפי בני העם היהודי. על איזה טיעון מוסרי ומשפטי מתבסס האו״ם?"

משמעון פרס לשמעון החשמונאי בשני סטטוסים.

עוד מוקדם לדעת אם זה שינוי מגמה, אבל כניסתו של טראמפ מעמידה בפני ישראל אפשרויות שלא היו כמותן. מתישהו בחודש פברואר יתיישב נתניהו בחדר הסגלגל. קודם ייצאו העיתונאים והמצלמות, אחר כך גם הצוות המצומצם. בארבע עיניים ישאל טראמפ את נתניהו: אז מה רוצה ישראל?

מה יקרה, שאלו השבוע בקואליציה על סמך רינונים טרנסאטלנטיים, אם נתניהו וטראמפ יגיעו להסכמה על סיפוח לישראל של הגושים, בהגדרתם הרחבה. נאמר, עשרים אחוז מהשטח, פי שניים מהמתווה הנדיב ביותר שאותו הציע אי פעם נשיא אמריקני לישראל? נאמר אפילו שכמעט כל ההתנחלויות והכבישים המובילים אליהם יספוחו גם הם, בלי להתפנות אבל גם בלי יכולת להתרחב מדי. מה יקרה אם נתניהו יאמר שמבחינת ישראל, בכך מתמצות התביעות הטריטוריאליות של מדינת ישראל, ועל שאר השטח מוזמנים הפלשתינים בעתיד להקים מדינה?

נתניהו ירוויח מכך הישג היסטורי ותמיכה מובטחת של רוב מכריע בציבור הישראלי; טראמפ ירוויח דיל, כמו שהוא אוהב, ובלי הצד הפלסטיני הלא גמיש לעסקים.

אבל הימין ייקרע בין שני אגפים שיכולים לחיות בו בינתיים בשלום הודות לסרבנות הפלשתינית. זו החלוקה: מבחינת נתניהו, הנגבי וליברמן אין מקום לצבא זר בין הירדן לים, מבחינת בנט, חוטובלי ואלקין – אין מקום לריבונות זרה. או בניסוח אחר: למה אתה מתנגד: גבולות 67' או מדינה פלסטינית? איזה אגף של הימין גדול יותר?  במה יבחר במקרה כזה רוב הליכוד?

 

חזרה גנרלית

המניה החמה ביותר בפוליטיקה של פעם הייתה דרגת רב אלוף. אבל מאז הונפקו הרבה מניות כאלה, וערכן ירד: לא פחות מחמישה (!) רמטכ"לים מסתובבים עכשיו בפאתי המערכת הפוליטית, מחכים שמישהו יתקשר. מחכה משה יעלון, שמפלגתו המשונה – הידיים ידי ימין והקול קול מפא"י – מפלרטטת עם אחוז החסימה; ואיתו ברק, אשכנזי, גנץ ואולי גם מופז.

מול עינינו מתרחש תהליך פריימריז על תפקיד ראש הממשלה או שר הביטחון הבא: במוצאי שבת חרך אהוד ברק את האולפנים עם ראיון סרקסטי ובוטה נגד נתניהו; יעלון נאם שלשום נגד מדיניות הממשלה כלפי העולם (מפי מי שכינה פעם את קרי "משיחי ואובססיבי"); ואילו גבי אשכנזי הצהיר – חזון אחרית הימים – שהוא מוכן לשתף פעולה עם אהוד ברק כדי לנצח את נתניהו.

המשותף לכל אלה הוא חוסר היכולת שלהם להשלים עם העובדה שיצטרכו לשמש כמספר שתיים של יאיר לפיד. מותר להניח שבבסיס, הם פשוט לא מוכנים לשרת תחת סמל ראשון מ"במחנה". כל אחד מהם אמר בהזדמנויות נפרדות שנתח המנדטים הנאה של לפיד בסקרים הוא יותר מצב רגעי ופחות סחף עקבי. אבל היצף הגנרלים מרע את מצבם: אם לא יתאחדו עד מהרה, הם ימצאו את עצמם מגיעים להכרה שעדיף שריון נוח אצל לפיד מאשר הרפתקה לא נודעת במפלגה חדשה ודלת תשומת לב, או גרוע מכך: הרפתקה עם סוף ידוע מראש במפלגת העבודה.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.