זמן לונדון: הדשא של השכן?

שלושה שבועות מבורכים של ניתוק מהחדשות בארץ (הייתה איזו קלטת של גלעד שליט?) וגם כאן (דיוויד קמרון זה הקשר של טוטנהאם?) הסתיימו אתמול באיבחה כפולה.

חיים ריבלין ואני פרסמנו אמש בחדשות ערוץ 2 תחקיר על נסיעתה היקרה של דליה איציק ואבי בלשניקוב לפריז, אחרי עבודת הכנה של חודשיים. התקציר: 2000 אירו ללילה על החדר של דליה איציק, 1,500 אירו לסוויטה שלא התארחו בה, ארוחות בוקר ב-100 אירו לאדם, וגולת הכותרת: 20 אירו על סרטים שהזמין בלשניקוב בחדרו. מן הסתם ממיטב הפילם נואר הצרפתי.

בצירוף מקרים מסקרן, גם בריטניה עוסקת בהרחבה בהוצאות מופרזות של חברי פרלמנט. אין הרבה ימים שבהם הכותרת הראשית של כל עיתוני הממלכה, מהטיימס ועד אחרון חינמוני הרכבת, עוסקים באותו נושא, אבל זה המקרה עכשיו. הכל התחיל בתחקיר מופלא, באמת מופלא, של ה"דיילי טלגרף". במשך שנה כל כלי התקשורת הבריטיים התחננו לקבל את רשימת ההוצאות של 659 החברים. בית הנבחרים העדיף להתעלם באלגנטיות מחוק חופש המידע שהוא עצמו חוקק וסירב לבקשות, עד שהטלגרף שם את ידו על המסמך. מאז, במשך חודשים, העיתון חשף מדי יום בכותרתו הראשית הוצאות של חבר פרלמנט אחר: מ-12,000 הפאונד של ראש הממשלה בראון על מנקה, דרך המשכנתאות הפיקטיביות שחברים נטלו על חשבון הממלכה, ועד למזון הברווזים של אחד הקונסרבטיבים הבכירים. הכל בלעדי לטלגרף. אין מה להגיד, יש ימים בהם אני מוצא עצמי מברך על כך שסירבתי להתמנות לכתב הפרלמנטרי של ה"טיימס".

באקט נואש, חברי הפרלמנט מינו לורד קשיש כדי שיטאטא עבורם את המסקנות מתחת לשטיח (וכידוע טאטוא הוא הוצאה פרלמנטרית מוכרת). רק שהזקן הפתיע. השבוע הוא שלח מכתבים למאה חברי פרלמנט בהם הוא מבקש מהם להחזיר מייד את הכסף לקופתה של המלכה, בסכומים שעשויים להגיע במצטבר ליותר ממיליון פאונד. בראון רשם מייד צ'ק, אך שאר החברים משיבים מלחמה בכל האמצעים המוכרים: חבר בכיר אחר טען ששלח את הצ'ק במעטפה אבל המכתב לא הגיע בגלל העיצומים בדואר, יתר עמיתיו המבוהלים נתנו2,000 פאונד לראש כדי לשכור עורך דין יוקרתי שיוציא אותם זכאים. מעניין אם גם את ההוצאה הזו גם יגישו לפרלמנט לתשלום.

בינתיים, מסתבר, די מצליח להם: הנציב החיצוני כבר מואשם על ידי גורמים אנונימיים בעבודה רשלנית ופופוליסטית; שהוא זקן ומנותק מהמציאות, שכן תעריף הניקוי לשעה שאותו הגדיר "סביר" היה רלבנטיות בשנות ה-80. אחד העיתונים כבר שוגר אל המנקה שלו, לבדוק כמה בדיוק הוא מעניק לה כדי לשאוב את השטיחים בדירתו היוקרתית בלונדון, מיליון וחצי פאונד מחירה. לא שזה יעזור לסחטנים. לפי כל ההערכות חצי מהם ייזרקו הביתה בבחירות הקרובות.

ההשוואה בין שני המקרים, כתמיד, מספקת קשת שלמה של מסקנות. הפוליטיקאי המקומי ועיתונאי החצר שלו יציינו בסיפוק שלעומת שערוריית הענק הבריטית, השחיתות הישראלית מצומצמת וזולה למדי. הג'ינג'ים מהתנועה לאיכות השלטון יתפעלו מהיעילות האלימה של רשויות אכיפת החוק שם בטיפול בפרשות נהנתנות. הפרופסור הקרח למדיניות ציבורית יזכיר שהבריטים הולכים לאור העיקרון המפורסם של "איט איז נוט דאן", ואילו אנחנו נשענים על המסורת המפוארת של "לא תחסום שור בדישו". הכתב הפרלמנטרי לשעבר שפוטר בשל עצלות יתר ימתח ביקורת חריפה על יורשיו בטענה שהם מתעסקים רק בשחיתויות וצהוב, ולא בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית, הלא היא ועדת החוקה, שאילתות במליאה וסלט גזר בכוס זכוכית במזנון הכנסת.

כל המסקנות האלה נשענות על קרקע כל כך בוצית, שאפשר להתווכח איתן עד אין סוף. האמיתה המוצקה היחידה היא שכמעט לכל החשיפות האלה אחראית העיתונות. לא רשויות האכיפה, לא חוק חופש המידע, אפילו לא רגשות אשמה. בלי התחקירים, הג'ינג'י היה מובטל, לפרופסור לא היו חומרים להתעמק בהם, והפוליטיקאים המושחתים היו עדיין במשרה מלאה.

למי שמעוניין להרחיב:

האתר המיוחד של דיילי טלגרף לפרשת ההוצאות:

http://www.telegraph.co.uk/news/newstopics/mps-expenses/

הכתבה בחדשות ערוץ 2:

http://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-b4cf1f7752f4421004.htm

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.