זמן לונדון: העולם כולו נגדנו?

חרם על ישראל, לונדון

יו.סי.אל היא אוניברסיטה בריטית.

באוניברסיטה בריטית לומדים המון מערבים רדיקליים ומוסלמים.

מערבים רדיקליים ומוסלמים לא אוהבים את ישראל.

מכאן, שביו.סי.אל לא אוהבים את ישראל.

מצויד בהיקשים הלוגיים האלה הגעתי בשבוע שעבר אל ישיבה מיוחדת של איגוד הסטודנטים של יו.סי.אל, בדיוק ביום שבו העפילה למקום הרביעי בדירוג האוניברסיטאות העולמי, ועוברת לראשונה בהיסטוריה את אוקספורד (בשורה מדאיגה מאוד לסטודנט הזרקן, אך על כך בהזדמנות אחרת). סדר היום כלל, לפי סדר כרונולוגי: הצעה לקמפיין בעד הוזלת כרטיס האויסטר, הלא הוא החופשי-חודשי המקומי של הרכבת התחתית; הצבעה בשאלה אם ראוי לפתוח פאב בתוך הפקולטה לרפואה על רקע הסכנות הטמונות באלכוהול; והצעה לגנות את ישראל על טבח חפים מפשע בעזה.

במהלך הדיון הסתבר הסיפור הפנטסטי הבא: ערב אחד בדצמבר האחרון, התא הפרו-פלסטיני באוניברסיטה החליט למחות על מבצע עופרת יצוקה. כיוון שזה היה יום שישי, או בעברית – ערב שבת, המוסלמים המתינו עד שכל היהודים הלכו הביתה, וקיבלו, לראשונה בתולדות איגוד הסטודנטים, החלטה שקובעת כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה. עכשיו עושים רוויזיה. יש משהו מבלבל בלהיכנס לתיאטרון ענק, מלא באלף סטודנטים, לכל אחד מהם מכשיר הצבעה אלקטרוני מדוגם שקיבל בכניסה. הפרשן הפוליטי הרדום שבי הציע לסגור דיל עם האלכוהוליסטים במחלקה לרפואה (עסקת גאזה-פיינט). הסוציולוג הנסתר ספר את כמות הכאפיות בעולם והגיע למסקנה שאין שום סיכוי. היהודי הרדוף שבי הצטנף בפינה, מסתיר סימנים שמיים וממתין בשקט לפוגרום.

מי שמונה לייצג את ישראל הוא גרמני תכול-עיניים ורהוט. הוא טען שמדובר בתקדים מסוכן. עד היום האיגוד, כמה לוקלו-צנטרי מצידו, העדיף להתמקד בסוגיות של נירמול ציונים והארכת מועדי ב', לכן לא התפנה עד היום לגנות את מלחמת הבורים, פיגועי ההתאבדות או השואה. "איך ירגישו כאן הישראלים אם האיגוד יגנה אותם"?, הוא פרט את טיעוניו. הנחום-ברנע החבוי שבי ציין שהוא לא אמר מילה טובה על ישראל עצמה, כנראה שזה בלתי קביל פה לחלוטין. ההמון החל ללכסן לעברנו מבטים מאיימים.

טיעוניה של גרמניה האחרת הובסו על נקלה בידי הנציג הפלסטיני, דוקטורנט הודי רהוט: "ואם אחיין של עומר אל באשיר ילמד כאן, זו סיבה לא לגנות את הטבח בדרפור?!" תשואות אנגלו-איסלמיות העיפו את גג האולם. מעניין אם ידרשו להציג דרכונים ביציאה. "אז למה אתם לא מגנים את פיגועי ההתאבדות?" נשמע ציוץ מחובש כיפה אמיץ באולם. ההודי לא היסס לרגע והציע לדון על זה בישיבה הבאה. שישי בערב עוד שבועיים.

הדיון האבוד-מראש יכול היה להימשך עוד שעות, אבל מנכ"ל האיגוד החליט לקטוע אותו מחוסר עניין ספורטיבי. העסקן הקטן שבי שקל לפנות למוסד המקומי לבירור עתירות, אבל הסטודנט שבי הזכיר לו שאין לי מושג איך אומרים את זה באנגלית. החבאתי את מכשיר ההצבעה המשוכלל מתחת למעיל, וגם מתחת לצעיף ליתר ביטחון, ולחצתי "נגד".

רחש תדהמה חלף באולם כשהתוצאות הוקרנו על המסך. 230 הצביעו בעד ישראל. 112 נגד. דוד היכה שוק על ירך את גוליית, הציונות הוכיחה כי איש לא יוכל לה. בריטניה הוכיחה שהפיקה את הלקחים הנכונים מתקופת המחתרות.

מאושרים וגאים יצאנו מאות הישראלים אל כיכר טביסטוק הסמוכה, שדמתה בעינינו לכיכר מגן דוד, שולחים מבטים ציוניים בוטחים לעבר המיעוט האיסלמי המבוטל שבאולם. הכתב היהיר שבי הסביר לנוכחים בביטחון שהתוצאה הייתה ידועה מראש, שהבריטים מאסו בהשתלטות המוסלמית על מדינתם, שחלק מהנוכחים היו בכלל סטודנטים אירנים גולים שמחו בכך על התערבות מדינתם לטובת הטרור, ובכלל אנחנו היהודים מיוצגים לא רע באקדמיה. ורק התייר החבוי שבי התאכזב מעט. כי בלי סיפורים מסמרי שיער על אנטישמיות, איך נוכל לחזור הביתה?

אגב, בשבוע הבא הרמת כוסית חגיגית ב"FLU", הפאב החדש בפקולטה לרפואה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.