זמן לונדון: וינסטון, לייט

  1. שוק פורטובלו, המיוזיקלס, אפילו סצינת הפאבים המקומית יכולים כולם להמתין בצד. מבחינתי, "חדרי המלחמה של הקבינט", ממש מתחת לוייט הול, הם החוויה הכי חזקה שהיה ללונדון להציע בשלושת השבועות האחרונים. לפני 64 שנה וחודשיים, ביום גשום של אוגוסט הגיע לראש הממשלה אטלי מסר טלגרפי על כניעת היפנים וסיום מלחמת העולם השנייה. שעתיים אחר-כך, קצין בריטי וידא שכולם יצאו ונעל מאחוריו את דלתות החמ"ל התת קרקעי המרכזי של ממשלת הוד מלכותו. כמה עשרות שנים אחר כך שוב פתחו אותן, הפעם בשביל התיירים. הכל נשאר בדיוק כמו שהיה.
  2. אבל הסיפור הוא כמובן לא אטלי אלא צ'רצ'יל. בסרט הוידאו שמקרינים כאן, אחת החיילות מספרת שהיא וחברותיה חשדו שראש הממשלה שוהה בקרבת מקום פשוט כי הוא הסריח את החלל כולו בסיגרים. מן הסתם, גם הריחו את ניחוח ארוחות הערב המשובחות שהכינו לצ'רצ'יל מתחת לאדמה, כשמעל פני הקרקע הונהג קיצוב קטלני. פעם הביאו לו את מנת המזון השבועית לאזרח בריטי, הוא הגיב: "טוב, זו נראית לי ארוחה הגונה בהחלט".
  3. נוגע ללב לראות כמה עלובים כלי הנשק שגרמו למותם של 55 מיליון בני אדם. מערכת מכ"ם מודרנית אחת הייתה מסכלת את הבליץ על לונדון, גדוד אחד של גולני עם הפיתוחים האחרונים של רפא"ל היה כובש את מונטה קסינו באיטליה יותר מהר משכבש את החרמון. וכשעומדים במוזיאון ליד טנק הפאנצר הגרמני, קשה להאמין שפיסת המתכת הארכאית הזו מבעיתה עד היום את לילותיהם של וטרנים קשישים בשלוש יבשות.
  4. מה הפך את צ'רצ'יל לאדם הכי גדול במאה ה-20 (וגם באלף כולו, לפי משאל המילניום של הטיימס)? כל כך הרבה ספרים נכתבו בניסיון לענות על השאלה הזו, ובכל זאת הנה תשובתי הצנועה: צ'רצ'יל ידע להיות נביא זעם כשכולם מסביב ראו עתיד ורוד, ונביא נחמה כשכולם חוץ ממנו ראו שחורות. אבל מה שהחיילות הבריטיות מהבונקר לא ידעו, הוא שאת הנאומים שופעי האופטימיות נשא פסימיסט-בארון. בשיחות עם הנשיא רוזוולט, צ'רצ'יל בהחלט ראה אפשרות שבריטניה תיפול, ברוב הזמן הוא התקשה האמין שהנאצים ימוגרו לחלוטין, ולפחות במקרה אחד ידוע שסבר כי התבוסה הסופית מתקרבת. לכן, בעצם, גדולתו הייתה ביכולתו לפזר צ'קים אופטימיים בלי כיסוי. בסוף התברר שדווקא היה להם. אבל הציבור הבריטי סירב לתת לו אשראי.
  5. לתשובות קצת יותר מוסמכות בסוגיה מומלץ לפנות לשני ספרים מצוינים על צ'רצ'יל. את הראשון, מהתקופה הפסימית יותר, כתב צ'רצ'יל עצמו, והוא נקרא "חשרת הסופה" (תרגם את זה יפה, אגב, אהרון אמיר). זה הכרך הפותח של תיאור מלחמת העולם השנייה, כפי שנשקפה מעיניו של ראש ממשלת בריטניה. ציטוט אופייני: "בעוד היטלר דוהר אל תוך פולין, מר צ'מברליין ניסה לשפר את רמתם המוסרית של הגרמנים באמצעות הפצצת עריהם מן האוויר בכרוזי תעמולה". הספר השני נקרא "צ'רצ'יל ומלחמה" מאת ג'פרי בסט והוא עוסק בדרך שבה הפך הכתב הצבאי ההרפתקן לאסטרטג הצבאי הגדול של כל הזמנים. לידיעת אהוד אולמרט.
  6. הביקור הזה פתח מבחינתי את התיאבון לסבב די מקיף במוזיאוני המלחמה השונים שיש ללונדון להציע. יש משהו קצת מביך בלהסתובב בהם, קצת כמו לראות זקנה מכוערת מציגה תמונות מקריירת הדוגמנות שלה לפני שישים שנה. ה-Imperial War Museum מציע אולמות שלמים על שתי מלחמות העולם. בשישים השנה האחרונות, לעומת זאת, ההישג הבריטי הבולט הוא להחזיק לאמריקנים את היד במלחמת המפרץ הראשונה, ולעשות אותו דבר עם הישראלים במבצע קדש.
  7. מתוך 5 המעצמות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, רק האמריקנים והרוסים נשארו ששים אלי קרב כשהיו. הגרמנים של היום לא מעזים להניף את הדגל במשחקי הנבחרת, ליפנים אין צבא, וכשרואים את לונדון היום אפשר רק להשתאות על האופן שבו העיר הזו עמדה בגבורה בבליץ בעוד האימפריה שלהם שוקעת במהירות בעולם. ידידה ישראלית אמרה לי פעם שיש סיבה מדוע הבריטים והיהודים חוזרים שוב ושוב אל מלחמת העולם השנייה: לבריטים זו הייתה הפעם האחרונה שניצחו; ליהודים, הפעם האחרונה שהיו קורבנות.

בתמונות: אולם ישיבות הקבינט בחדרי המלחמה, טנק שרמן בריטי, טיל הוי-2 הגרמני, עיתון מיום פרוץ המלחמה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.