חמת קרי

במסיבת הפרֵדה מדוברו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, התבקש הפרשן המדיני של 'הארץ' לשאת דברים. השנה הייתה 2003, שרון היה עדיין נץ טורף וכהרגלו 'הארץ' היה דווקא בעניין של יונים. "במשך שלוש שנים התקשרתי כל בוקר ללשכה כדי לשאול מה קורה בתחום המדיני", סיפר הכתב, "ואתה השבת: 'כלום'. רק אחרי שנתיים הבנתי שאמרת אמת כל הזמן".

בתשעת החודשים האחרונים תהו כולם כיצד זה דבר לא דולף מחדר המשא ומתן של ציפי לבני, סאיב עריקאת וג'ון קרי. והתשובה היא שאין חשש לדליפה מברֵכה ריקה. השבוע, כשהמשא ומתן הסתיים בפוף, התברר עד כמה מצבה הפוליטי של לבני חמור: אם היא תישאר בממשלה, תאבד לבני את שאריות התמיכה הציבורית בה וכנראה גם את עמרם מצנע ועמיר פרץ, שמחשבים את דרכם חזרה למפלגת העבודה; אם היא תעזוב, תאבד לבני את שאריות ההשפעה הציבורית וכנראה גם 2-3 חברי כנסת מסיעתה שיעדיפו להתפלג ולהישאר בקואליציה.

לו אהוד ברק היה יושב במקומה בממשלה, הוא היה נשאר בלי למצמץ. אבל לבני איננה ברק; עזיבת הממשלה לא תקדם במילימטר את הקריירה הפוליטית הגוועת של מי שהייתה עד לפני פחות משלוש שנים המועמדת המובילה לראשות הממשלה, אבל ספק אם תעמוד בלחץ. השבוע האחרון כבר הפך אותה לבדיחה עצובה: מה שלא עשו קטעי הארכיון הלוחמניים שלה עשתה האופוזיציה, ומה שלא עשו כל אלה עשה מזכיר המדינה האמריקני. הטלת האשמה על ישראל יכולה להתפרש רק כניסיון בוטה של הממשל לפרק את ממשלת נתניהו ולהוביל לבחירות חדשות.

קרי מנסה לאותת לבוחריהם של לבני ויאיר לפיד שאין להם מה לחפש בקואליציה. אביגדור ליברמן כבר ראה את זה מגיע, כשאמר ביום ראשון שבחירות עדיפות על עסקה גרועה. האמירה הזו יועדה לאוזניים אמריקניות, לא לאוזניים מקומיות.

ולכן לרה"מ בנימין נתניהו יש עניין פוליטי מובהק בהארכת המשא ומתן. השר נפתלי בנט העריך עוד בחורף שהעניין הולך לפיצוץ, ולכן הניח השבוע על שולחנו של ראש הממשלה את תוכנית ההרגעה, אבל אפשר לשער שנתניהו כבר העביר אותה אל המגרסה הקרובה. הוא מחפש עכשיו תוכנית הרגעה לשותפיו משמאל. הנחת העבודה בליכוד ובבית היהודי עדיין מדברת על הארכה של המשא ומתן לתחילת 2015.

זה תאריך חשוב, כי כולם מדברים על לבני אבל לא מספיק מדברים על לפיד: תחילת השנה הבאה היא המועד שבו אמור שר האוצר להביא תקציב חדש. בנק ישראל כבר פרסם את תחזיתו שלפיה יידרשו העלאות מסים אדירות בהיקפים של כ-10 מיליארד שקל. לפיד לא יעמוד ציבורית בעוד תקציב שיתאכזר לבוחריו שלו, המעמד הבינוני-גבוה. קריסת התהליך עשויה להעניק לו תירוץ לעזוב.

כחלון פתוח להצעות

אם יש דבר אחד שהליכוד מצטיין בו – ואין הרבה כאלה – זה חיסול יריבים פוטנציאליים. בבחירות 2006 תשדירי הליכוד דחקו את אהוד אולמרט שמאלה והורידו אותו לפחות משלושים מנדטים; ב-2009 הרחיקו את בוחרי הימין מלבני; ב-2013 הם פגעו קשות בבנט, והורידו אותו בשבעה מנדטים תוך חודש. לפיד הגיע לאן שהגיע כי הצליח לעבור מתחת לרדאר של תועמלני נתניהו.

לכן משה כחלון עשה השבוע שגיאה קשה כשבחר להיכנס חזיתית בליכוד ונתניהו. כמו המפגין הבודד בכיכר טיאנמן, הוא הציב את עצמו, מיוזמתו, מול תותחי ההסברה הקטלניים של מפלגת השלטון. תסמכו עליהם שהם כבר יזכירו את זיגזוגיו, יעלו באוב את כהונתו הצולעת כשר רווחה ויהפכו אותו לכמעט שמאלן.

גם העיתוי הצביע שוב על יסוד פזיז באישיות של שר התקשורת לשעבר. מי שעזב את הפוליטיקה ברגע בגלל מריבה עם נתניהו וכמעט חזר בבחירות בגלל סקר, רץ להתראיין כמעט ארבע שנים לפני מועד הבחירות הנקוב. ליאיר לפיד זה לא היה קורה.

ועדיין, המרוץ של כחלון הוא התפתחות מסקרנת מאוד. בסדרת הטלוויזיה הדנית 'בורגן', מנהיגת המפלגה הרביעית בגודלה מצליחה להפוך לראש הממשלה אחרי שהיא משכנעת את ראשי המפלגות האחרות שרק לה יש סיכוי להרכיב קואליציה. אם זה נשמע כמו תסריט סקנדינבי מופרך, חכו לבחירות הקרובות.

נתון ראשון: הכנסת העשרים, כפי שהיא משתקפת מהסקרים, תהיה אוסף מקרי של מפלגות בינוניות בגודלן: הליכוד, העבודה, הבית היהודי, מרצ, מפלגת כחלון, יש עתיד, המפלגה הערבית המאוחדת – כולן ינועו בין עשרה לעשרים מנדטים. נתון שני: המערכת הפוליטית כולה מאוחדת ברצון לשלוח את נתניהו הביתה. מי שלא מאמין, מוזמן להסתכל על רשימת החותמים על החוק לסגירת 'ישראל היום'. נתון שלישי: את השכפ"ץ הוותיק שלו, גוש הימין, ראש הממשלה איבד אחרי הבחירות האחרונות.

נתניהו יכול להמשיך ולזכות בתמיכה גורפת בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, אבל בישראל לא הציבור בוחר את ראש הממשלה אלא הכנסת, ויש סבירות גבוהה שרוב חברי הבית ימליצו לנשיא הבא על כחלון.

מסיבה זו, אם נתניהו רוצה להישאר ראש הממשלה הוא צריך לעשות אחד משני דברים: לשנות את שיטת הבחירות לכנסת – מהלך שהלשכה השתעשעה בו עד שגילתה שהוא חסר היתכנות פוליטית; או להקים גוש גדול שיגרוף 30-40 מנדטים. בפעם האחרונה זה היה ליברמן, בפעם הבאה המועמד הטבעי הוא כחלון. חדי עין שמו לב שהוא לא נתן גט כריתות לליכוד. בעלי הזיכרון יודעים שנתניהו כבר קנה בשריונים נדיבים יריבים מרים יותר.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.