יאיר, נתניהו

בעשר וחמש דקות, במוצאי המדגם, פקדה מצוקה קלה את לשכת ראש הממשלה. המזכירה התקשרה לטלפון הסלולרי של לפיד כדי שנתניהו יברך אותו על הישגו המדהים, אבל אז גילתה שללפיד יש קוד לסינון שיחות, בן 4 ספרות. הלשכה לא טרחה עד אותו רגע לברר מה הקוד, כי עד אותו רגע איש לא חשב שם שנתניהו הוא זה שייאלץ להתקשר ללפיד. נתניהו היה בטוח בחודשים האחרונים שערב הבחירות יעמוד בסימן שיחות נכנסות בלבד.

תוצאות הבחירות מעידות שנתניהו איבד גם את קוד ההפעלה של הבוחר הישראלי. כחוט השערה היה בינו לבין אובדן השלטון. כמה קרוב זה היה? אם "ארץ חדשה" של אלדד יניב ו"עם שלם" של חיים אמסלם היו פורשים מהמרוץ, הימין היה נופל ל-59 מנדטים. עד כדי כך קרוב. לנתניהו קרה כמעט כל מה שקרה לליכוד של שמיר ב-1992: מריבות בימין, בזבוז קולות, התרסקות הליכוד. הכל, חוץ מהשורה התחתונה של מהפך.

בכירי הליכוד לא חלמו שיעקבו לפנות בוקר בנשימה עצורה אחר גורלה הפוליטי של שולי מועלם. כניסתה של מספר 12 בבית היהודי לכנסת מסמנת גוש חוסם לימין. יחד עם קדימה זה מגיע ל-63 מנדטים. זו לא ממשלה לרוץ איתה, אבל זו תכנית גיבוי לא רעה למחצית השנייה של הכהונה. ככלות הכל והתמונה, אם לפיד יחטוף מתישהו את הקריזה, תמיד תהיה לנתניהו קואליציה חלופית.

אם לסכם, הבחירות לא היו כשלון הימין, אלא כשלון נתניהו: הבית היהודי זינק, יהדות התורה עלתה, ש"ס שמרה על כוחה בתנאים קשים, ואילו "יש עתיד" ו"העבודה" ברחו כמו מאש מהתיוג "שמאל". זה הליכוד שהתרסק. והליכוד הוא קודם כל נתניהו: הוא שמר על תפקידו, אבל המצביעים פיטרו את ממשלתו היוצאת.

הנה גזר הדין של הבוחר, בשלוש מילים: ממשלה בלי חרדים. באיחור של שנה וחצי, זו המסקנה הישראלית ממחאת הקיץ שעבר, לא צדק חברתי, לא דאגה לשכבות החלשות ולא סוציאליזם. הציבור לא הלך שמאלה מדינית, ולא שמאלה כלכלית. הוא הלך נגד החרדים. הציבור שמע שמבחינת נתניהו אלה שותפיו הטבעיים, והחליט בתגובה לכפות עליו שותף לא טבעי. ביהירות ובטיפשות סירבו המפלגות החרדיות בקיץ לבוא לקראת הציבור החילוני בנושא השוויון בנטל. בנטל השלטון הם כבר לא יישאו הפעם.

"זה החרדים, טמבל", נכתב כאן באפריל שעבר. "רעה גדולה מתרגשת על ש"ס ויהדות התורה אבל הם מסרבים לזהות את רעידת האדמה המתקרבת". היממות הספורות שחלפו מאז פרסום תוצאות האמת מעידות שלא חסרים טמבלים. קודם כל, בלשכת ראש הממשלה. אלה שם שהמשיכו גם אמש לפזר רמזים על ממשלה צרה, ימין-חרדים-מופז, בלי לפיד מעידים על עצמם שלא למדו דבר. אבל לא רק הם, גם האחיתופלים משמאל שלוחצים על לפיד להתמקד בנושא המדיני ולהעדיף את ש"ס על פני בנט, ולהתמקד בנושאי חוץ ופלסטינים.

הבחירה המסתמנת של לפיד ללכת על תיק החוץ היא סימן מטריד ראשון לגבי "יש עתיד". מאז ימי דוד לוי העליזים, איכשהו תמיד הפוליטיקאים שמתמקדים במערכת הבחירות בדאגה לכיס בוחריהם מעדיפים  בסוף בתיק שמסדר נסיעות לחו"ל במחלקה ראשונה. בני בגין לעג פעם לדוד לוי על באומרו: "למי תדאג בדיוק, לקשישים ברואנדה? לעניים בטנזניה?" לו נבחר לכנסת, ודאי היה שואל את לפיד אם בכוונתו להוריד את מחירי הדיור בלונדון, או לפתור את יוקר המחייה בגינאה המשוונית.

פריימריז, סוף

הניצחון הדחוק מעניק לליכוד הזדמנות פז לבצע שידוד מערכות בלי לעבור את החוויה הטראומטית של ישיבה באופוזיציה. הכהונה הקרובה תסמן את תום עידן הפריימריז במפלגה במתכונתם הנוכחית. השרים והח"כים מרגישים שהיא נחטפה בידי עובדי התעשייה האווירית ואנשי "מנהיגות יהודית". דוד בן גוריון נזף פעם ברס"ן אריק שרון על פעולת תגמול שהתרחבה מעבר לתכנון. "היה יותר מדי טוב", נזף בו. זה בדיוק מה שאפשר להגיד על הליכוד. בשבע השנים האחרונות נחלו שתי הקבוצות הצלחה מסחררת, גדולה מדי. שרי הליכוד לא ישכחו את חוויית החנופה המשפילה לחיים כץ ולא את תוצאות חלק מהקלפיות ביו"ש. ההיבריס שפקד חלק מראשי קבוצות הכוח בליכוד מעבר לקו הירוק גרם להם הנאה לטווח הקצר, אבל נזק כבד לטווח הארוך. שיטת הממשל החדשה שתונהג בישראל בקרוב תכלול גם שיטת בחירות חדשה במפלגת השלטון.

הערות סיכום

בנט: ההישג הגדול של יו"ר הבית היהודי הוא דווקא תחושת האכזבה במטה למראה 12 המנדטים. עכשיו כבר מותר לגלות שבסקרים הפנימיים של "יש עתיד" ו"העבודה" בשבוע שעבר הוא נסק ל-18 מנדטים. עד כדי כך. תוצאות הבחירות יגרמו לכך שהבית היהודי יהיה מרכיב חשוב בקואליציה הבאה, אבל לא המרכיב העיקרי. בנט לא יהיה גלגל חמישי, כמו שנתניהו חשש, ולא יחזיק את היד על ההגה כפי שהוא עצמו רצה, אבל הוא בהחלט נוסע מכובד.

יחימוביץ: בניגוד למקובל לחשוב, השגיאה של יושבת ראש העבודה לא הייתה זניחת הנושא המדיני, אלא ההיצמדות אליו בחודש האחרון. הציבור לא אוהב פסילות, ולא אהב את הצהרתה שתלך לאופוזיציה בכל מחיר. ובכל זאת, סיכוייה לשרוד בראשות העבודה גבוהים משל קודמיה. היא העלתה את מכסת המנדטים של העבודה, ואם תזכה לתואר יו"ר האופוזיציה, בעידן של קיצוצים וגזירות, תקבל הזדמנות להשתקם.

מופז: גורלה של קדימה (ובמובנים מסוימים גם זה של "התנועה") הוא תמרור אזהרה על הגורל הצפוי לפוליטיקאים שסומכים על זיכרונו הקצר של הציבור. ההתרסקות המדהימה של המפלגה, חסרת תקדים בעולם המערבי, מלמדת מה גורלם של הזגזגנים והעריקים. מ-28 ח"כים שרדו רק שישה: 2 בקדימה, 2 בתנועה, 1 בליכוד ואחד בעבודה. הציבור למד מח"כי קדימה לקח אחד: שאפשר להחליף מפלגות ונאמנויות בלי למצמץ.

בן-ארי: ברוך מרזל, אריה אלדד ואיתמר בן-גביר השלימו מהלך חשוב לגוש השמאל: בעשור האחרון הם זרקו לפח 125,000 קולות של ימנים, משהו כמו חמישה מנדטים. ב-1992, אבותיהם הרוחניים, לוינגר ו"התחייה" הביאו להפלת שלטון הימין בגלל בזבוז קולות. למזלם הגדול הפעם זה נמנע איכשהו בעזרת קולות החיילים. שיחות ראשונות עם אנשי "עוצמה לישראל" מלמדות שלא שמעו שם על המושג "חשבון נפש". היכונו לסיבוב נוסף בחוצות אום אל-פאחם ב-2017.

דרעי: עוד אחד מהמפסידים הגדולים של בחירות 2017. כל הלילה הוא חגג באולפנים את עליית ש"ס מ-11 מנדטים ל-11. האיש שהבטיח 15 מנדטים הביא לש"ס תככים ופלגנות בכמויות מסחריות. הוא ניהל מסע בחירות גזעני, עדתי, סכסכני, ובעיקר לחלוטין לא רלבנטי. האיש יהיה כנראה ח"כ מן השורה, ומעליו, כמו גם מעל מפלגתו, כבר מרחפות המילים "פג תוקף".

בדיעבד: דרעי אכן מצא את עצמו באופוזיציה, בן-ארי וחבריו רצו שוב גם בבחירות 2015 והפעם הצליחו לבזבז לימין 120,000 קולות. שיטת הממשל, עם זאת, לא שונתה. גם בבחירות 2015 נבחרו חברי הכנסת של הליכוד בפריימריז עם הפייגלינים והתעשיה האווירית של חיים כץ. 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.