ידו האחת אוחזת בשלח והשניה באיומים

יאיר לפיד עצבני – מה זה עצבני, רותח. הטקסטים הנשמעים מכיוונו בימים האחרונים אינם הולמים את תדמיתו הרגועה והקולית. נמאס לו להיות הילד הטוב של הקואליציה, זה שעל גבו השחוח מסקרים גרועים חורשות כל מפלגות הקואליציה.

השבוע האחרון היה הקש: ביום רביעי סיכל הבית היהודי את הצעת החוק היקרה ללבו על הטבות מס לזוגות חד-מיניים (הרחבה בהמשך), ועוד קודם לכן התברר לו שהליכוד מתכוון לספח אליו גם את ועדת החוץ והביטחון, בניגוד לכל מפתח מינויים סביר.

ארבעה שבועות של משא ומתן בינו לבין רה"מ בנימין נתניהו נתקעו בשלב הבא: שני הצדדים כבר מסכימים על רוטציה בוועדה בין עפר שלח מיש עתיד לבין צחי הנגבי מהליכוד, אך הוויכוח הוא מי יהיה ראשון. הקונספירטורים יחשדו שנתניהו רוצה את הנגבי בשנתיים הקרובות, כי הוא מתכנן להוציא לפועל מתקפה באיראן ולא רוצה שותף סוד שמתנגד לה בכל כוחו. כרגיל, הסיבה האמיתית פשוטה יותר: לא נתניהו ולא לפיד משוכנעים שהממשלה הזו תזכה לחגוג עוד שנתיים בהרכבה הנוכחי.

ויכוח, אמרנו, אבל האמת היא שהוא לא באמת מתנהל: ראש הממשלה ושר האוצר מצויים בנתק מוחלט למעלה משבוע. ההידברות היחידה ביניהן לאחרונה התנהלה בראיונות בשפות זרות בערוצי טלוויזיה בנושא האיראני.

לפיד מרגיש מחויב לשלח: הניהול הרשלני של המשא ומתן הקואליציוני השאיר אותו בלי תפקיד משמעותי, והרחיק בין שני הידידים הוותיקים. מה הפלא שידו האחת אוחזת בשלח והשנייה בחרב האיומים? אם לא אקבל את הוועדה – ועכשיו, אומר שלח בשיחות סגורות, אני אמרר את חיי הקואליציה. כשנתניהו דחק אותי למשרד האוצר הוא היה צריך לדעת שיש לזה גם חיסרון: מכל שרי הממשלה, את שר האוצר לא כדאי לעצבן. אם לא ייעשה הצדק הטבעי וגם יש עתיד לא תקבל את הוועדה, לא יעבור שקל למשרדי הממשלה. ללפיד נמאס לפתור את הבעיות של הליכוד.

עשרים חברי הכנסת של הליכוד כבר זוכים ל-14 תפקידים בכירים (שרים, סגני שרים ויושבי ראש ועדות) – מדוע יש עתיד, עם 19 חברי כנסת, צריכה להסתפק בשישה כדי שחבר הכנסת ה-15 בליכוד יקבל אף הוא ג'וב?

הלו"ז דוחק. יו"ר הכנסת יואל (יולי) אדלשטיין שוחח עם לפיד ונתניהו והבהיר להם שעד יום שני בכוונתו להציג מועמד משלו לתפקיד. מה יעשה נתניהו אם יגלה פתאום את שנוא נפשו ראובן (רובי) ריבלין כיו"ר הוועדה? מה יעשה לפיד אם יגלה שהתפקיד הזמני הוענק לצחי הנגבי? אם צריך להעריך: כדורגל משחקים תשעים דקות, ובסוף עפר שלח יהיה יו"ר הוועדה, לפחות בהתחלה.

תרגיל סטרוק

בפעם השנייה בתוך שלושה חודשים מצאה את עצמה ח"כ עדי קול נסערת מאוד מול מצלמות ערוץ הכנסת. אז זו הייתה השעייתה המשפילה מפעילות פרלמנטרית על ידי יאיר לפיד, והשבוע היו אלה נפנופי הידיים על איילת שקד (הבית היהודי) אחרי סיכול ההצבעה על ההטבות לזוגות חד-מיניים.

החוק של קול מוכיח שבזמן ההשעיה היא עשתה שיעורי בית. המורה: ח"כ אורית סטרוק. כזכור, העימות האחרון בין שתי הסיעות היה על הצעת חוק של סטרוק, שנועדה להחיל את חוק עבודת נשים גם ביהודה ושומרון. זה חוק פמיניסטי נטו, טענה סטרוק, ואפילו שכנעה בכך את מרב מיכאלי, אבל ב"יש עתיד" טענו שמאחורי החזות הפמיניסטית מסתתר המהלך להחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון.

עכשיו היוצרות התהפכו: קול טוענת שהחוק שלה הוא תיקון טכני בענייני מיסוי, אבל בבית היהודי לא מתכוונים להיות אלה שיכניסו לספר החוקים שוויון זכויות לזוגות חד-מיניים. אם כך יעשו, זו תהיה קבורתם הפוליטית. הסיכויים לאישור שתי ההצעות נמוכים בהתאם.

השיא עוד לפנינו: לפיד מתכוון להביא את החוק להצבעה בשבוע הבא, על אפם ועל חמתם של אנשי הבית היהודי. רוב לא יהיה הבעיה, הודות לתמיכת העבודה ומרצ. הבעיה תהיה האינתיפאדה שתפרוץ בקואליציה – שכן אם ייפרץ העיקרון של צורך בהסכמת סיעות הקואליציה שום דבר לא יימנע מהבית היהודי להביא להצבעה הצעות חוק ימניות מאוד שיביכו קשות את יש עתיד.

ועוד הערה אחת: רגע לפני שמספידים את השותפוּת בין שתי המפלגות שהרכיבו במו ידיהן את הקואליציה הנוכחית, כדאי לשים לב שנפתלי בנט ולפיד עצמם עדיין לא התייחסו במילה לסכסוך האחרון. שני יושבי הראש מאפשרים לנערים ולנערות לשחק לפניהם, אבל כל עוד הם לא תוקפים זה את זה סימן שאין להם אינטרס לשבור את הכלים.

פרס לא סולח

דממה משונה פקדה את משכן נשיאי ישראל ביום רביעי האחרון. התקשורת הישראלית פתחה בעוד גל פתוח מדאיב, הפעם עם לכתו של האמן ספי ריבלין. אבל נשיא המדינה שמעון פרס, המספיד הלאומי, לא אותר בשום ערוץ. לאריק איינשטיין הוא ספד בשידור חי ממקסיקו בשעת צפיית שיא, על הרב עובדיה יוסף הוא העלה זיכרונות עם כל מגיש רדיו וטלוויזיה אפשרי – אבל ריבלין יוק.

כבוד הנשיא הסתפק בהודעה קצרצרה בת שלושה משפטים, שברובה גימדה את פועלו של ריבלין לכדי בדרן בתוכניות הטלוויזיה החינוכית: "אמן שכישרונו יוצא הדופן קירב דורות רבים של ילדי ישראל לחוויית הלימודים ולרכישת ידע, וגרם להם ללמוד תוך כדי צחוק".

קצת מטריד לראות כיצד ממרומי שנותיו פרס מתקשה לסלוח. זה עוד היה מובן כאשר הנשיא סירב להספיד את המשורר חיים חפר, מי שכתב עליו את הפזמון המרושע "איך הפשפש עלה למעלה" ולכלך עליו עד יומו האחרון. זה הרבה פחות סביר כאשר מדובר בקומיקאי ענק, שלפני שלושים שנה, ממניעים אידיאולוגיים מובהקים, עשה בו שמות בתשדירי הליכוד. פרס, מתגנב החשד, טרם התגבר על ההפסד הצורב לליכוד ב-1981 והתיקו המתסכל ב-1984 – שתי תוצאות שלריבלין היה חלק נכבד בהן.

ההתנהלות הפוליטית המרירה הזו, שאינה בדיוק מופת נשיאותי, השתלבה השבוע באופן מדויק בדיווחים (המדויקים) על כוונותיו של פרס לחזור לפוליטיקה בגילו המופלג. ספי ריבלין ז"ל בטח היה עושה על זה אחלה מערכון.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.