יו״ר דיגיטלי במפלגה אנלוגית: גבאי נערך לקרב מול לפיד

המארז המשוכלל, המבהיק, של אבי גבאי, השתלט השבוע על החומרה המיושנת של מפלגת העבודה. כמו בנט בבית היהודי הוא יושב ראש דיגיטלי של מפלגה אנלוגית, וכמוהו ממש הוא יכול להביא אותה הכי רחוק שאפשר וגם להתרסק, לא ברור מה לפני מה.

בבחירתו, עשה גבאי את מה שהיה צפוי מאוד ובכל זאת הצליח להפתיע: הוא הביס ממסד ישן ואז, נישא על כנפי העניין החריג של ההתמודדות בעבודה והשיעמום שאופף את שאר המערכת הפוליטית, זינק בסקרים. מי זוכר עכשיו את העימותים הלא טובים, את 48 האחוזים של עמיר פרץ, את הערפול בעמדות.

האשליה הגרועה ביותר של יושב ראש עבודה נבחר היא שיש לו זמן. אין לו. מנהיגי המפלגה הזו חגגו ירחי דבש רגועים ועתירי קונפטי בלי לתפוס שבינתיים המפלגה כבר מכינה להם את הגט.

לגבאי אין: הוא חייב בדחיפות לשנות את החוקה הממארת של המפלגה, זו שהביאה את קיצם של כל אחד ממנהיגיה; הוא חייב להוסיף סעיפים של שיריונים נדיבים ברשימה הבאה; לקצץ את הקצאת המושבים הארכאית למזכ"ל המפלגה ולמחוזות דלי מתפקדים; לפקוד מיד רבבות חברים חדשים שידללו את כוחו של הממסד הישן שעוד חי ובועט, גם אם פצוע.

 

בים, ביבשה, ביחב״ל

פעם, מזמן, כהונה בלשכת נתניהו הייתה סגולה לקריירה פוליטית מזהירה: בממשלה הנוכחית בלבד משרתים ארבעה שרים בכירים ששימשו בעבר עוזרים לנתניהו, ובממשלות קודמות עוד שלושה-ארבעה. היום כהונה שם היא הבטחה לחקירות פליליות. כמעט ואין איש שעבד תחת נתניהו בשנים האחרונות שלא הזיע שעות מול חוקרי המשטרה, איש איש ופרשיותיו. הטרדות מיניות, צילומים מביכים, תשלומים מאנשי עסקים. ביבשה, בים ובאוויר.

המצבור החריג הזה הגיע לשיאו השבוע עם חקירותיהם של שניים מהמקורבים ביותר לראש הממשלה: פרקליט הבית דוד שמרון ומנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר. שמרון הוא האיש שיודע את כל סודותיו של נתניהו, פילבר – האיש שניהל עבורו את קמפיין הבחירות המזהיר של 2015 ואחריו את מסע הנקם המשלים בתאגיד ובתקשורת הישראלית. שניהם מהזהירים והחכמים שביועצי נתניהו, אבל גם בהנחה שייצאו מהחקירות, אין ספק שהאש כבר לוחכת בסביבת ראש הממשלה.

עם שתי חקירות שבהן הוא חשוד, דו"ח מבקר חריף על בזק שעשוי להוביל לחקירה פלילית ופרשת שוחד מסמרת שיער שעוצרת כרגע ממש על סף דלתו, נתניהו נאבק עכשיו בצבר חקירות חסר תקדים עבורו. גם בהנחה הסבירה למדי שפרשות בזק והצוללות לא ייקשרו בשמו, ייתכן שהן יפגעו בו בדעת הקהל מצד אחד ויקשו על היועץ המשפטי לסגור את תיקי המתנות וידיעות מצד שני. המעצרים המתוקשרים בתיק 3000 והדו"ח בפרשת בזק נפיצים יותר מבחינתו גם בדעת הקהל: רוב מצביעי הימין לא מתרגשים במיוחד לפי הסקרים מקבלת מתנות, אבל אווירה סביבתית של שחיתות חמורה, טייקונים וגם ענייני בטחון – זה כבר סיפור אחר.

ההנחה שנתניהו מחזיק כל הזמן אצבע דרוכה על כפתור הקדמת הבחירות היא פרי הפוסט-טראומה של פירוק הממשלה שנה ושמונה חודשים בלבד לאחר הקמתה. אבל ההנחה הזו מתעלמת מההיסטוריה. ב-2012, כשנתניהו זיהה זינוק של העבודה תחת הנהגה חדשה (אז שלי יחימוביץ') הוא מיהר להקדים את הבחירות אבל בדקה ה-91, באישון ליל, עצר בצווחת בלמים את רכבת הבחירות והקים ממשלה קצרת ימים עם מופז. גם שנתיים וחצי אחר כך, כשפיטר את לבני ולפיד והודיע על הקדמת הבחירות הוא התחרט מרות וניסה להקים ממשלת ימין צרה עם ליברמן.

ההחלטה של נתניהו על מועד הבחירות תיגזר משתי שאלות: הראשונה – מי היריב העיקרי? לפיד או גבאי? והשנייה: האם הזמן פועל לטובת היריב שלי או נגדו.

באשר לשאלה הראשונה, ההנחה היא עדיין שמדובר בלפיד. מפלגתו האלסטית ויכולות התקשורת שלו עם הציבור הישראלי מאיימים על נתניהו יותר מיו"ר העבודה הלא משופשף, על ההיסטוריה העגומה של קודמיו. גם בסקר חדשות 2 השבוע גבאי עוד לא מצליח לקחת מנדטים מהליכוד.

ובאשר לשנייה: זה מורכב. החלטה להקדים את הבחירות תוך כדי ארבע חקירות משטרתיות במקביל משולה לתכנון טיול מאורגן בשדה מוקשים. ההיגיון אומר שנתניהו יעדיף להמתין עד להתבהרות התמונה בטרם יקבל החלטות, ובינתיים ייתן לגבאי ולפיד להתכתש זה עם זה.

על פי פעולותיו נראה שראש הממשלה מתכוון לנהוג כך. שלשום נועד לפגישה ארוכה עם שר האוצר משה כחלון. מאז משבר התאגיד השניים לא נועדו עד עכשיו בארבע עיניים מחשש שינקרו זה את עיניו של זה. אבל עכשיו נפתח ביניהם דף חדש. צריך להרגיע את המתיחות בקואליציה, אמר נתניהו לכחלון. אני רוצה להכין תקציב ל-2019, לשדר יציבות. אין סיבה שהמתיחות עם החרדים תימשך כך, וגם עם מפלגות אחרות. כחלון הביע נכונות, אבל מיד שאל: ומי ערב לי שלא תפרק לי פתאום את הממשלה? אין בזה היגיון, הרגיע נתניהו. אני צריך את האצבעות שלך כדי להקדים את הבחירות ובעיקר – צריך אותן אחרי הבחירות כדי להקים את הממשלה הבאה. יו"ר כולנו יצא מהפגישה מעודד. הוא הרגיש שיש לו עוד חצי שנה לפחות שהוא זקוק לה כדי להשלים עוד הגרלה של מחיר למשתכן ועוד חלחול של הטבות המס לציבור הרחב.

ממילא ההכרעה לא ברורה וגם לא מיידית: בעוד שבועיים תצא הכנסת לפגרה, וההחלטה תיפול, לפיכך רק בתחילת אוקטובר. מיליונר מצהלה שהביס מיליונר מצהלה יתחרה מול מיליונר מרמת אביב על האפשרות להדיח מיליונר מקיסריה.

 

חשוף מהאגף

באחד הערבים של הבחירות הקודמות, כשיש עתיד כבר החלה להתנדנד על גבול אחוז החסימה, שאלתי את יאיר לפיד אם זה לא הזמן לשנות אסטרטגיה. מה פתאום, הוא השיב במזנון המתרוקן בכנסת. אם משנים אסטרטגיה בגלל אירוע נקודתי זו לא אסטרטגיה, אלא טקטיקה.

גם השבוע, לפחות רשמית, לפיד לא התכוון לשנות את האסטרטגיה שלו, בעלת המשפט האחד: הפוך ממפלגת מרכז למרכז-ימין, והמרכז-שמאל ממילא ינהר בהמוניו.

האם לפיד שוגה מרה? האם יכול להיות שבעודו מפנה את כל הדיוויזיות לאגף הימני הוא נותר חשוף וחסר הגנה משמאל? הסקרים הראשונים העידו שכן. לא מופרך לחשוב שהסקרים הבאים יהיו פחות טובים לגבאי, אבל לא סביר לחשוב שהוא ישוב במהרה לממדי הרצוג. קרבות טקטיים על הנהגת הגוש מוכרעים בדרך כלל בשבוע האחרון, בנהירת מצביעים למי שייראה כראש החץ מול נתניהו. אחת תשמין ותתנפח, השנייה תתכווץ ותגורד עד העצם. לפיד יודע זאת היטב כי בשתי מערכות הבחירות האחרונות מול העבודה הוא חווה את האירוע פעם אחת מהצד השמן ופעם אחת מהרזה. מעכשיו ועד הבחירות זו תהיה נדנדה. פעם גבאי ופעם לפיד. נד נד.

בשנתו השישית בפוליטיקה ניצב עכשיו יאיר לפיד בפני מבחן הבגרות השלישי שלו: הראשון היה בבחירות 2013 כשמפלגתו הידרדרה לשישה מנדטים והוספדה מכל עבר, אבל הוא התגבר ושילש את כוחו. בבחירות 2015, אחרי כהונה כושלת במשרד האוצר הצליח לשרוד למרות שכמעט נעלם מסדר היום הפוליטי. המאבק השלישי מורכב מאוד: משמאל גבאי האטרקטיבי נראה כאותנטי הרבה יותר מאשר תיבת המסרים המחושבת של לפיד. מימין הליכוד והבית היהודי נכונים להשתלט מחדש על הימין הרך שאיבדו לו בשנתיים האחרונות.

מה יעשה לפיד? האם יוכל להרשות לעצמו בעתיד הקרוב לחזור על ביקורים בגוש עציון והתבטאויות מזלזלות באגף החילוני ("זו לא הדתה, זה התקף חרדה")? או שיתקן מעט שמאלה? ואם כן, האם לא יאבד יותר משני הצדדים כי ייראה כמזגזג? כל מה שעשה לפיד לנתניהו במשך שנתיים עושה עכשיו גבאי ללפיד, והאירוע המסקרן רק בתחילתו.

דילמה דומה ממתינה גם לנתניהו: מול שני מועמדים שחותרים בכל כוחם להשיג קולות של הימין הרך, האם הליכוד ימשיך להיצמד לכל יוזמה ימנית של בנט ויסתכן בהתכווצות הגוש? או שיפנה שמאלה לאבטח את האגף אבל יסתכן בהגדלתו של בנט שסוף סוף יוכל לנשום קצת בימין?

מה שברור הוא שאחרי שנים של ניסוי וטעיה, השמאל-מרכז בחר שני מועמדים נכונים, מעודכנים, לקרב מול הימין. אחד עם שורשים מזרחיים וליכודניקים, השני ממוסמר למרכז המפה וסולד מהביטוי "שמאל". לשניהם יהיה קשה להדביק תבוסתנות יתרה ותמיכה בחלוקת ירושלים. לצערו, לשניים יש בעיות חמורות בסעיף הקואליציה העתידית: אחד מהם לא יכול לשבת עם החרדים והשני לא יכול לשבת עם כחלון.

שתף:

תגובות

0 Comments