יכול להיות שזה נגמר

שיחות טלפוניות עם אהוד ברק גילו השבוע שר ביטחון בהלם קרב. האיש שקנה תהילת עולם צבאית במבצעים ליליים בעורף האויב, נטולות התראה-מראש, עמד המום – לא פחות – מול מתקפת הפתע של ראש הממשלה. מה בעצם הוא רוצה, אמר שר הביטחון לבני שיחו. מה הוא מרוויח מזה? מי יושב לו על האוזן ומחמם אותו נגדי?

ההשמצות נחתו על שר הביטחון בהפתעה מוחלטת, גלים גלים, כמו מתקפה של מטוסי אף שש-עשרה: ברק פגע ביחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב, אמרה ההדלפה בשלישי בערב. באותו הזמן, בערוץ אחר, האשימו מקורבי נתניהו שברק דרש הבטחה לתפקיד שר הביטחון. למחרת התבקשה תגובת לשכת השר על הטענה שהוא שיקר לארה"ב במצח נחושה והשיג – במרמה – שתי פגישות שונות עם בכירים אמריקניים. שרי הליכוד נשלחו לגדף אותו בברכת לשכת רה"צ. אפילו "ישראל היום" נזכר פתאום, אחרי 4 שנים, לתקוף: "רבים הזהירו את נתניהו מאופיו הבוגדני של ברק", נזכרו שם לפתע שלשום. הבדיחה בלשכת ברק השבוע הייתה שהוא האדם הראשון שיש עליו קונצנזוס בין ידיעות אחרונות וישראל היום.

כל ניסיון לנתח באיזמל פוליטי קר את ההתנפלות נדון לכישלון. ראש ממשלה, עטור תהילה וציורי-פצצות, נוחת אחרי נאום באו"ם. הסקרים לצידו, הוא בליגה משלו, בדרך לניצחון מובטח בבחירות. לשם מה לנהל קרב בוץ עם ראש מפלגה שמתנדנדת על גבול אחוז החסימה? ולמה לעורר נגדך אדם שיודע את כל סודותיך, שיכול, במחי ראיון אחד, לגרום נזקים כבדים דווקא במה שנתפס כתחום המומחיות העיקרי של רה"מ – הנושא האיראני? חובבי הקונספירציות שטענו כי מדובר בתרגיל מתוכנן לשני החברים מהסיירת כנראה לא הבינו: הצמד-חמד הזה כבר לא יתכנן יותר מבצעים ביחד.

ככלות כל ההסברים, ייתכן שאנו עדים לאירוע פוליטי נדיר, שבו מה שרואים הוא מה שיש. נתניהו, במילים ישירות, פשוט התחרפן מסיבוב הפרסה של ברק בנושא ההתקפה באיראן, שהשאיר את נתניהו עם המכנסיים למטה ואיור ביד. את חמתו הוא שפך על לשכת השר, בלי לחשוב יותר מדי על השלכות פוליטיות. זה לא היה קשה במיוחד, כיוון שבניגוד לנטען השבוע, האידיליה בין השניים נסדקה כבר לפני חודשים רבים: בחודש מאי נתניהו עמד ללכת לבחירות בלי לשריין את ברק, תוך שהוא מפקיר אותו לגורלו הפוליטי.

בחזרה לברק, ההמום עדיין: העיתונים תיארו "חילופי מהלומות" בין שני האישים, אבל האמת היא שברק כלל לא החטיף. הוא שיגר תגובה מנומסת מאוד, כמעט מתנצלת, שדיברה על פעולתו הנמרצת לתחזוק הקשרים עם ארה"ב ("כדי שישראל לא תיראה כנוטה לצד אחד במערכת הבחירות האמריקנית"), והורה לשלום שמחון להתמקד במתקפות בוטות על יובל שטייניץ. "הוא פודל של נתניהו", אמר הפודל של ברק.

יו"ר עצמאות לא החזיר כי הוא מבין היטב שנתניהו הוא הדבק היחיד שמחבר בינו לבין תפקיד שר הביטחון. הוא אולי יעבור את אחוז החסימה בבחירות, אבל בלי נתניהו, שלושת המנדטים של עצמאות יחזרו לשווים האמיתי בשוק, איפשהו בין תיק המדע לתפוצות. ברק העריך השבוע שנתניהו, בלי יותר מדי אמוציות, פשוט ביצע לו על הראש תרגיל פוליטי מגושם כדי להתחזק בימין, ושלא מדובר בקרע לטווח ארוך. כלפי חוץ, הוא הביע תקווה להיות שר הביטחון גם בממשלת נתניהו השלישית. בתוך תוכו, גם הוא כנראה מבין שזה נגמר.

ליד: ייתכן שאנו עדים לאירוע פוליטי נדיר, שבו מה שרואים הוא מה שיש. נתניהו, במילים ישירות, פשוט התחרפן מסיבוב הפרסה של ברק בנושא ההתקפה באיראן, שהשאיר את נתניהו עם המכנסיים למטה ואיור ביד. את חמתו הוא שפך על לשכת השר, בלי לחשוב יותר מדי על השלכות פוליטיות

עקוב אחרי

למרות סימני הבחירות הברורים, שרים ופרשנים השתדלו השבוע לסייג את הידיעות על הקדמתן. מי שנכווה במאי נזהר באוקטובר. הם מזכירים קצת את אמנון רובינשטיין, שאחרי הספדתו בטרם עת בכנסת התבדח שכשיבוא יומו באמת, אף יו"ר לא יעז לבשר על כך לח"כים, מהחשש שהוא שוב טועה. ובכל זאת, בהנחה שהפעם זה אמיתי, הנה העניינים המסקרנים לעקוב אחריהם בשבועות הקרובים:

  1. הישרדות VIP. בליכוד מכהנים כיום 27 ח"כים. הוסיפו את פייגלין, הנגבי ואולי גם דיכטר, ותגיעו לשלושים איש שמתחרים על עשרים מקומות ברשימה הארצית. מי תהיה עשיריית הנפלטים? ח"כים בולטים ומוכרים, אולי אפילו שרים, עלולים להיזרק מהכנסת בתוך שבועות ספורים. דן מרידור? כרמל שאמה? מיקי איתן? מירי רגב? הקרב האכזרי בדרך.
  2. אני לוזר? אם כבר ליכוד, שימו לב לעובדה מדהימה: תחת נתניהו, הליכוד מעולם לא היה המפלגה הגדולה בישראל. ב-96 הוא קיבל פחות מהעבודה של פרס, ב-99 הובס על-ידי "ישראל אחת" של ברק וב-2006 על-ידי קדימה של אולמרט. גם בבחירות השיג את ראשות הממשלה אחרי הפסד מביך במיוחד לציפי לבני. כל הנתונים עובדים עכשיו לטובת נתניהו. תסמכו עליו שכמו תמיד, משהו כבר יתפקשש בדרך.
  3. שש לפני המלחמה. מספר המפלגות בגוש השמאל-מרכז גדל ביחס הפוך למספר המנדטים המתכווץ שלו. מאה הימים הקרובים יראו קניבליזם פנים-גושי בהיקפים חסרי-תקדים: מופז, ברק, לבני, לפיד, יחימוביץ' וגלאון יתחרו על ארבעים מנדטים. ברור שלא לכולם יהיה מקום בכנסת. ברור גם שהמומנטום של השבוע האחרון הוא שיקבע. לפיד עם 5 מנדטים או 18? קדימה ועצמאות נמחקות או שורדות? מרצ מגיעה ל-7 או לא עוברת את אחוז החסימה? לבני הפתעת הבחירות או כישלון נורא? הרולטה הזו תוכרע בשבוע האחרון של הבחירות על ידי ציבור הבוחרים ההפכפך וכפוי הטובה ביותר בישראל: מצביעי השמאל.
  4. האיש אשר תמיד חוזר. השבועות הקרובים הם הגורליים ביותר בקריירה הפוליטית של אריה דרעי. בבחירות הקרובות הוא ייאלץ להפסיק להעניק את ראיונות ה"תחזיקו אותי, אני חוזר", ולהחליט אם הוא חוזר באמת. מצבו קשה, ותעיד על כך העובדה שלאחר שהצהיר על הצורך בפירוק המפלגות הדתיות הוא הצהיר שישמח לחזור לש"ס. ספק אם יעז להריץ מפלגה שתתחרה ישירות בש"ס, נגד עמדתו של הרב עובדיה. מצד שני, גם ראשות ש"ס נראית כרגע רחוקה מתמיד. דרעי יצטרך  לקבל הכרעה של להיות או לחדול. אל תתפלאו אם בסוף הוא יבלע את הגלולה המרה מכל ויסכים לחזור לכנסת מהמקום השלישי בש"ס, מתחת לשנוא נפשו אלי ישי.
  5. די ליברמן? בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות נראה היה בתחילה שליברמן מדשדש. בסוף זה נגמר תמיד בהברקות ובזינוק: מ-3 מנדטים ל-11, מ-11 ל-15. גם הפעם נראה שליברמן מדשדש. הסקרים אומרים את זה, השטח אומר את זה. איזו הפתעה מכין הפעם ליברמן?

בדיעבד: היום כולנו יודעים מה ההפתעה שהכין ליברמן – האיחוד עם הליכוד. 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.