כבשים בעור של נמר, נמרים בעור של כבש

כשרה"מ בנימין נתניהו אומר לסיעת הליכוד: "ראינו מה קרה כשעצמנו עיניים ופינינו יישובים (…) במקרה הטוב נקבל שלום קר, ובמקרה הרע אפגניסטן (…) ג'ון קרי מגבש נייר שיהיה עמדת ארצות הברית – לאו דווקא לגבש הסכמות, אבל גם נייר בלי הסכמות לא הצליחו לנסח בינתיים (…) הסכסוך הפלשתיני אינו הנושא הכי חשוב, למרות שיש מי שחושב ככה".

נתניהו מתכוון: אני צריך את המשא ומתן הזה כמו חור בראש, וככה כנראה גם אבו-מאזן. מבחינתי, עדיף להתעסק בנושא החשוב באמת – איראן. אבל קרי מתעקש, ועם אמריקה לא כדאי להסתבך, בטח כשבאוויר יש איומים בהחרפת החרם ובהסרת הווטו האמריקני האוטומטי. אין לי שום כוונה לעזוב את הליכוד – אחרת לא הייתי מביע התנגדות לפינוי יישובים – ולא לשנות את הקואליציה – אחרת כבר הייתי נפטר מנפתלי בנט.

כשליברמן אומר לשגרירים: "כל הצעה חלופית שנקבל מהקהילה הבינלאומית תהיה פחות טובה לנו מהצעת קרי, אני תומך בהסדר מדיני כולל ואמיתי עם כל הספקנות שיש בלבי, אבל הדרך תהיה קשה וארוכה. לא אתמוך בהסכם שלום ללא חילופי שטחים ואוכלוסיות".

ליברמן מתכוון: חשיבותו היחידה של המשא ומתן הנוכחי היא בעצם קיומו. כמה שיותר ארוך, יותר טוב. לשמאלנים ולאמריקנים יש זיכרון קצר – הרי רק לפני חודש בוושינגטון אמרתי שבדור הקרוב אין מה לדבר על הסכם שלום. עכשיו השמאלנים חושבים שאני כבש בעור של נמר, והימנים חוששים שאני נמר בעור של כבש. כל זה תיאורטי. המטרה היא להגיע להארכה, וכל האמצעים הרטוריים כשרים.

כשבנט מכריז: "אנחנו לעולם לא נסכים לוותר על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, ורק ישראל. לא נקבל מדינת טרור פלשתינית, לא נקבל הסכם שמתבסס על קווי 67'. אנחנו לא נשב בממשלה שתקבל את ההחלטות הקלות והמסוכנות".

בנט מתכוון: מפלגת הבית היהודי לא תישאר בממשלה שתקבל החלטה על הסכם על בסיס קווי 1967, אבל מבחינתי נוכל לשבת בממשלה אם המילים המגונות האלה יופיעו כנייר אמריקני נטו, בלי אישורה של ממשלת ישראל. המילים נוקבות, אבל המסר כבר תואם למעשה עם נתניהו, בפגישות שקיימתי איתו השבוע. עם כל הטינה ההדדית, שנינו רוצים בהמשך השותפות, והמסר שלי מאפשר לו להבהיר לאמריקנים: תכתבו בנייר שלכם מה שאתם רוצים, אבל אל תבקשו ממני להביא את זה להצבעה בממשלה. מעניין אם אורי אריאל ואורית סטרוק יחשבו אותו דבר, אבל כרגע אני לא מרגיש שום דחיפה מימין להתפטרות.

כשיאיר לפיד אומר לסיעתו: "כמי שמכיר את התקדמות התהליך המדיני – זה אמיתי. יש פה הזדמנות אמיתית, קרובה יותר מכפי שנראה לעין, להגיע להסדר. אסור לנו להחמיץ זאת".

לפיד מתכוון: אני לא יודע עד הסוף מה קורה בתהליך, כי את זה יודע באמת רק נתניהו. רבע שעה לפני שהגעתי לכאן ישב אצלי שליח הקוורטט טוני בלייר וביקש שאתן גיבוי פוליטי לתהליך מול האיומים של בנט. לא מאמינים? באותה שעה שדיברתי, חבר ותיק בשם אהוד אולמרט אמר בערך את אותם הדברים, בסגנונו הבוטה ("רק ראש ממשלה טמבל לא יעשה שלום"). תרשו לי להניח שגם הוא דיבר עם אותם חברים דוברי אנגלית מעבר לים.

מחכים לבחירות (באמריקה)

שלל ההתבטאויות לעיל יוצר את הרושם שהכרעות היסטוריות בפתח. מזכיר המדינה האמריקני קרי מפזר רמזים דרמטיים, באופן המרמז שהמשא ומתן המדיני עולה יפה וכי הוא הגיע לרגע האמת. גורמים שבקיאים בפרטי המשא ומתן מציירים תמונה שונה למדי.

המשא ומתן הרשמי, זה שהושק לקול תקתוקי מצלמות בקיץ האחרון, תקוע עמוק בבוץ. לבני וסאיב עריקאת לא נפגשו כבר יותר מחודש – אולי אפילו למעלה מזה. הפערים העמוקים שהתגלו בשיחות בין הצוותים סיכלו את הכוונה המקורית השאפתנית של קרי להגיע להסדר קבע בתוך תשעה חודשים, וארצות הברית חוששת מפיצוץ גדול. זו הסיבה שציפי לבני הצהירה לא מזמן שאין תאריכים קדושים, וזו הסיבה לדילוגים התכופים של קרי באזור. לא הכרעה הוא מחפש כרגע אלא הארכה. ישראל מוכנה להאריך את השיחות בשנה, שזה, בתרגום למזרח-תיכונית, להאריך את השיחות לנצח.

כרטיס הכניסה להארכה הוא הנייר האמריקני שיקבע מה גבולות הגזרה של השיחות. ארצות הברית הייתה מעדיפה ששתי הממשלות – הישראלית והפלשתינית – יאשרו את הנייר הזה. ובכן, זה כנראה לא יקרה. ליתר דיוק: יש יחס הפוך בין התוכן של הנייר לבין הצורה שלו. ככל שהנייר יהיה דרמטי יותר, כך פוחת הסיכוי שהוא יובא לאישור ממשלת ישראל ולהפך. אם, נניח, ארצות הברית תקבע שהיא רואה בגדר הביטחון את גבול הקבע וקוראת לחלוקת ירושלים, הסיכוי שהשרים יצביעו עליו שואף לאפס. האילוצים הפוליטיים – ולא רק הם – יאפשרו החלטת ממשלה רק על נוסח חלבי הרבה יותר, כזה שכל מפלגות הקואליציה יכולות לחיות איתו. ככה זה כשהשותפה הימנית ביותר בקואליציה היא סיעת השלטון, הליכוד ביתנו. סגן שר מטעמה, אדם משועמם למדי, נשמע השבוע מייחל למשבר מדיני טוב, כזה שיאפשר לו התפטרות הרואית מתפקידו הבלתי משמעותי. ספק אם בקרוב תינתן לו ההזדמנות.

ומה יהיה בעוד 12 חודשים? איש לא יודע, אבל עד אז האמריקנים ילכו אל הקלפיות לבחירות אמצע הקדנציה, שלפי כל הסימנים יכו את הדמוקרטים מכה קשה. המרוץ לנשיאות 2016 כבר יחל, ונתניהו מקווה להיות בעמדה נוחה יותר מול הממשל מזו שהוא מצוי בה היום – וזה עוד בלי לדבר על האיראנים, שיעסיקו אותנו רבות בשנה הקרובה, ועל הפלשתינים, שגמישותם במשא ומתן מזכירה קשיש עם קישיון פרקים. חיבוטי הנפש של נתניהו מול קרי הם עוד כלום לעומת אלה של הראיס הפלשתיני. כרגע אפילו להארכת המשא ומתן הוא לא מוכן.

נתניהו עבר כברת דרך ארוכה מהימים שבהם כתב ספרים על הסכנות שבמדינה פלשתינית, אבל הוא עדיין מקווה שבסוף אבו-מאזן יגיד מילה אחת קטנה, "לא". מקסים לראות את ההתקרבות בין אבו-מאזן לנתניהו. שניהם, אם לשפוט לפי שיחות של מקורביהם מהשבוע, הגיעו בכל זאת להסכמה מלאה בנושא מרכזי אחד: הם סבורים שקרי מנותק, לא מבין את האזור, נלהב מדי ובסוף לא יגיע להסכם. גם זה משהו.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.