כשלפיד מתחזק

שמש כבר החלה לנטות במערב ביום שישי האחרון כשהשר יעקב ליצמן צלצל אל ראש הממשלה, ובפיו מסר מרבו, האדמו"ר מגור. אם תהיה ולו עבודה אחת בשבת הקרובה, הממשלה תלך קאפוט בראשון. לכל שבת יש מוצאי שבת. מאיומים של בנט או כחלון נתניהו לא היה מתרגש כל כך, אבל כשליצמן מצלצל, כולם יודעים שזה רציני. הודעתה הנזעמת, הכמעט אלימה של לשכת ראש הממשלה נגד שר התחבורה הייתה בגדר סדנה לפריקת כעסים: לא ישראל כץ איים לפרק את ממשלת נתניהו.

לכן, כשראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה במשפט: "שרים נועדו לפתור בעיות, לא לייצר אותן", ליצמן הוא היחיד בעולם שחשב שהמשפט הזה יועד אליו ולא לכץ.

פסיקת בג"צ על העבודות וסקר מינה צמח על התחזקות לפיד ציננו משמעותית את הרצון החרדי במדנים. אין דבר מסוכן יותר למפלגות החרדיות מאשר המפלגות החרדיות: ספק אם מאז המחאה החברתית נקלע נתניהו לסכנה ציבורית כמו בתמונות פקקי הענק של יום ראשון. הפעם אלה לא הערבים שנוהרים באוטובוסים, אלא החיילים. ורוב הציבור משוכנע שזה בגלל ראש הממשלה. בשתיקתו, התגלה ישראל כץ כיריב קשה יותר בדעת הקהל מאשר ציפי ובוז'י בבחירות.

נתניהו ידוע כאדם עם יד קלה על השפופרת: כשיש אירוע שטעון לדעתו התערבות, הוא יצלצל בבוקר ובערב, בשעות הקטנות של הלילה ומאירועים גדולים בחו"ל. אבל מאז פסיקת בג"צ ועד סגירת הגיליון אתמול לפנות בוקר הוא לא יצר קשר עם השר חיים כץ, מחזיק תיק העבודות בשבת.

יש לכך שני הסברים אפשריים: הראשון, שנתניהו לא מודאג. הוא יודע משהו שאנחנו לא על מפלס האיומים של המפלגות החרדיות, והבין שהן ימצאו דרך לחיות עם עבודות בקנה מידה מוגבל. השני הוא שנתניהו בעצמו לא יודע מה עדיף לו: ביצוע העבודות ברכבת יערער את יסודות הקואליציה, אבל הסקרים הוכיחו שביטולן יפגע בו קשות בציבור. אז הוא מחזיק את הטלפון ביד, ולא מתקשר.

 

כמה נקודות בעקבות הסקר האחרון

  1. עכשיו ברור למה השקיע נתניהו כל כך הרבה שעות בקיץ האחרון במתקפה אכזרית על בנט. מאתיים אלף המצביעים שנטשו את הבית היהודי לטובת הליכוד ב-72 השעות האחרונות של הבחירות חוזרים אליו בהדרגה אחרי שנה וחצי. צריך לזכור, עדיין, שבנט חזק בסקרים אבל לא מצטיין בקלפי, ואם לא ישפר את הרגל המסיימת שלו בקמפיין הבא יסיים שוב בתחושת חמיצות. לפיד, אגב, בדיוק להפך: הוא בדרך כלל חלש בסקרים. האם 24 הם רק ההתחלה?
  2. בנט ולפיד הם אחים לא רק בברית הנושנה ההיא אלא גם בסקרים: כשהבית היהודי זינק ב-2013, גם יש עתיד זינקה, וכשלפיד התרסק בבחירות האחרונות גם בנט צנח. זה לא רק צירוף מקרים אלא משהו עקרוני יותר: התחזקותם מעידה בדרך כלל על מיאוס מסדר היום הישן והשנאות הישנות שהמייצגים שלהם הם הליכוד והעבודה. לכן, ברית לפיד-בנט היא לא (או לפחות לא רק) צירוף אינטרסים פוליטי. זו הדרך היחידה הנראית באופק של לפיד להפוך לראש הממשלה. סביר יותר, כמובן, שבנט ינצל זאת בסוף כדי לכפות על נתניהו ריצה משותפת במתכונת הליכוד-ביתנו. גם הברית האמיצה מאוד שהוא כרת עם דרעי וליצמן תקשה על חבירה ללפיד.
  3. בשנה האחרונה, מדי שלוש שעות דפק יועץ כזה או אחר על דלת לשכתו של לפיד בכנסת ואמר לו שהאסטרטגיה של טליתות ומתקפות על "הארץ" היא אסון שיבריח את בוחריו הנאמנים, אנשי מרכז-שמאל חילוניים. אבל לפיד נצמד לאסטרטגיה שהתווה יחד עם יועצו האמריקני מארק מלמן, והשבוע הסתבר שהם צדקו. למה? אפשר להניח שתומכי לפיד מגיבים על שבירתו ימינה כמו שמגיבים תומכי נתניהו על נאום בר אילן: הם ימשיכו להצביע לו, כי הם לא מאמינים לזה.
  4. המסקנות בסקרי העומק של יש עתיד הן שכל יום שעובר מוריד קצת מהתמיכה בנתניהו, אבל משמעותי יותר: מוריד מסדר היום הישן, המדיני בטחוני. זו נקודה קריטית, כיוון שבאיזור המדיני יש לנתניהו ולימין יתרון מובהק, יציב, ובלתי ניתן לערעור על המרכז והשמאל. הסיפור של יש עתיד יהיה אחר: הוא יציב את יש עתיד כמפלגה שדואגת לציבור, ולא לעצמה כמו הליכוד או העבודה. בניגוד לרושם שנוצר בטעות, הטליתות לא נועדו לאפשר קואליציה עתידית עם החרדים, אלא למשוך את מצביעי הימין הרך, ברובם מסורתיים. יחליט כל אחד באיזה מובן, אבל אפשר לסכם השבוע שלפיד מתחזק.

קרשנדו פוליטי

במגרשי גריטת המכוניות בטח מסתובבות עדיין כמה סקודות חבוטות משנות התשעים כשבגבן הסטיקר הדהוי "יציאת צה"ל מיו"ש הכרעה גורלית – רק העם יחליט". זה היה סתיו 1995, הכנסת אישרה זה עתה את הנסיגה מערי יהודה ושומרון הפלסטיניות באחת ההצבעות הדרמטיות בתולדותיה: 61 בעד, 59 נגד. הימין האמין שהדרך לעצור את הנסיגה היא קיומו של משאל עם.

בסוף לא העם החליט, אלא יגאל עמיר. רצח רבין כיבה את המאבק הציבורי באוסלו. אבל בכל הזדמנות מאז הימין ניסה להעביר את ההכרעות על הסכמים ונסיגות מהכנסת אל הציבור: זה הימין שניסה להעביר חוק משאל עם על הגולן החל ב-1995 ועד אישור החוק ב-2011. המתנחלים הם אלה שהדהימו את שרון ואת המערכת הפוליטית כולה כשניצחו במשאל המתפקדים על ההתנתקות וכמעט קברו את התכנית. אין פלא ששרון מוכה הטראומה סירב בתוקף לכל הצעת פשרה לקיים משאל עם לאישור הנסיגה. הסקרים העניקו רוב יציב של כעשרים אחוז לתומכי התכנית, אבל ראש הממשלה בגיבוי משמאל ידע שזה רוב פריך מאוד. "הימין יעבור מבית לבית והשמאל יילך לשתות אספרסו בים", תמצת אז את הטיעון אחמד טיבי.

גם הקרשנדו הפוליטי של ההתנתקות התרחש על רקע דרישה מימין למשאל עם: נתניהו, יחד עם שרי הליכוד לבנת, נווה וכץ הציבו לשרון אולטימטום: קיים משאל עם או שנצביע נגד בכנסת. בסוף הם התקפלו במה שנודע לימים כפוטש בננה. זה היה המשאל שלא נשאל. אפילו יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין, חזר בו מהתנגדותו החריפה והעקרונית לדילוג אל הציבור מעל ראשו של הפרלמנט הכנסת ותמך במהלך.

אז איך התעוררה השבוע דווקא משמאל הדרישה למשאל עם? ולמה הימין מתנגד? הסיבה היא שבדרך כלל את המשאל יוזם לא זה שהעם בעדו, אלא זה שהכנסת נגדו. משאל העם היה המוצא האחרון של הימין אחרי שהנסיגות אושרו בכנסת בעשורים האחרונים. ההתלהבות הייתה בצידו, אבל הרוב הפרלמנטרי נגדו. זה בערך מה שקורה עכשיו לשלום עכשיו ושאר התנועות שתומכות במהלך: הן מבינות שמהכנסת, עם גרעין השליטה של הליכוד והבית היהודי, לא תצמח שום יוזמת נסיגה. אם כבר, מבוא לסיפוח. מי שניצח אחרי תשעים דקות אף פעם לא מבין למה הוא גם צריך הארכה.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.