לא אנחנו ולא הם

אווירת הפאניקה שהשתלטה השבוע על מטה מפלגת העבודה בדרך יגאל אלון בתל-אביב עומדת, לכאורה, בסתירה מוחלטת לסקרים. לו מישהו היה לוחש על אוזנו של הרצוג לפני חודשיים – בימים שעוד קראו לו בוז'י – שהוא ייהנה מעשרים ומשהו מנדטים ומרוץ צמוד מול הליכוד, הוא היה יורה זיקוקי קונפטי לאוויר. ובכל זאת, השבוע הוא שקל ברצינות את פיטוריהם של מנהלי הקמפיין, החליף מסרים כמו גרביים והחליט להצניע את לבני בעוד מטה הבחירות מדליף את עצמו לדעת בהשמצות הדדיות.

הסיבה העיקרית להיסטריה היא התחושה שהמסר הקוטבי של שתי המפלגות הגדולות הולך ומתקרב למיצוי. "זה אנחנו או הם", אומרים נתניהו, הרצוג ולבני, אבל לפי כל סקר, הבוחר הישראלי מסמן בטופס: "אף תשובה אינה נכונה". שתי המפלגות הגדולות עומדות על 50-46 מנדטים, והמגמה בינתיים היא של התכווצות. נתניהו עוד נהנה מהתכווצות הבית היהודי והקיטון בש"ס, אבל להרצוג יש יריב עיקש יותר, יאיר לפיד. אם לא די בזה, הפער בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה בין נתניהו להרצוג, שכמעט נמחק לפני חודש, הולך ומתרחב בהגדרה לפי כל סקר. זה אומר שבשבוע האחרון, הדרמטי, של מערכת הבחירות, לנתניהו יש מאגרי חירום אלקטורליים לשאוב מהם מצביעים, אבל הימ"חים של הרצוג כמעט ריקים.

כמו בחופי תל-אביב, גם בבחירות, כל שפל חושף הרבה לכלוך בקרקעית. הרוטציה עם לבני מציבה את הרצוג עם משקל עודף, פוליטיקאית שזוכה ליחס עוין מחלקים רבים באוכלוסייה. קבוצות מיקוד שנערכו בשמאל ובמרכז העלו ביטויים קשים ביותר כלפי יו"ר התנועה, ומי שאמורה לעמוד בראש הממשלה בעוד שנתיים אם יתחולל מהפך. זה לא מקרה שנתניהו מתעקש שגם היא תגיע לעימות, אם יתרחש כזה. הוא יודע מה חושב עליה הציבור.

השבוע האחרון גם חשף קשיים ניכרים בקבלת החלטות אצל מנהיג המחנה הציוני. הוא החליט להצביע בעד פסילתה של חנין זועבי אבל בגלל זעם של הרשימה הערבית המשותפת ביצע פניית פרסה מבוהלת; הודיע שיסכים לעימות רק מול נתניהו אבל בלחץ ערוצי הטלוויזיה הסכים להשתתף גם בעימות רב-משתתפים; רצה לפטר את מנהלי הקמפיין אבל בגלל הדלפה מוקדמת חזר בו. הרצוג רוצה עימות מול נתניהו, אבל בורח מכל עימות אחר.

רשימת המחנה הציוני ויתרה, למעשה, על כל ניסיון להביא קולות ממגזרים חדשים: לא עולים, לא דתיים, לא ליכודניקים. מסע הבחירות שלה, כמו זה של הבית היהודי, תקוע בעיקר בשלב הנגטיב, בלי אף הבטחה אמיתית לשיפור מצבו של האזרח. רק בנושא המדיני הם הולכים למרכז. דבר מדהים קרה: לפני שנתיים בלבד יו"ר העבודה דאז שלי יחימוביץ' נצלבה בוקר וערב על סירובה לדבר בנושאים המדיניים. אבל בהשוואה להרצוג ולבני, יחימוביץ' הייתה פעילת שלום עכשיו: היא דיברה בוקר וערב על תמיכתה במתווה קלינטון, פינוי התנחלויות וחתירה לשלום. המילים "נסיגה", "פינוי התנחלויות", ו"שלום" לא הוזכרו על ידי הרצוג ולבני מתחילת מערכת הבחירות. מקסימום צירוף המילים חסר הפשר "הסדר אזורי".

גם נתניהו מריח בעיות: ניסיונו האובססיבי לשתות את קולות הכיפות הסרוגות עשוי להיגמר בבכי. הוא דילג השבוע בין המכינה בעלי לבית כנסת בביצת קטמון. כמו הרצוג ולבני, הוא מעדיף ללכת אל הקולות הקלים, אלה בתוך הגוש, מאשר לפנות למרכז, ובאופן ספציפי יותר למצביעי משה כחלון. הנחת העבודה של נתניהו ובנט אומרת שחומת אש מפרידה בין מצביעי הימין והשמאל, ושאפשר להתקוטט במחנה בלי חשש שהקולות יברחו.

הבעיה היחידה עם כל סקרי העומק הנפלאים האלה היא שבפעם הקודמת הם טעו. בשקט-בשקט יאיר לפיד כבר על 12 מנדטים, גורף ניצחונות בתיכונים ומכללות ברחבי הארץ; בלאט, חרש חרש, משה כחלון מתאושש מפתיחה קטסטרופלית של הקמפיין ומתחזק קלות. כשנתניהו פונה ימינה והרצוג פונה שמאלה, בוחרים רבים מרגישים שהמפלגות הגדולות מפנות להם את הגב. יש אפשרות שגם ב-2015, כמו ב-2013, נגלה במוצאי יום הבחירות שהם רוצים מרכז פוליטי חזק, שמדבר על כלכלה וחברה, לא על איראן, רק לא ביבי ושאר ירקות עבשים.

ריבלין לא מתכוון ליפול

נשיא המדינה הוא בערך האדם היחיד בישראל שכבר לא חייב כלום לאיש. ובכל זאת, גם הוא לא יכול היה להתעלם משטף הטלפונים הנזעמים שהגיע ללשכתו ביומיים האחרונים, בעיקר משתי סיעות.

אם יש שתי מפלגות שלהן חייב ראובן ריבלין את נשיאותו, הרי הן "יש עתיד" ו"הבית היהודי". כשנתניהו נלחם בו בשיניים והרצוג-לבני קידמו את פואד ושטרית, לפיד ובנט היו שני ראשי המפלגות היחידים שהצביעו עבור מועמד הליכוד. הקולות שקיבל מהאחים הפכו אותו ביוני האחרון לנשיא העשירי. הדלפות מבית הנשיא לימדו השבוע שריבלין מתכוון להעניק משקל מסוים לגודלן של הסיעות בבואו להכריע על מי להטיל את הרכבת הממשלה.

הליכוד עט על התדרוך. תוך יממה הן הפכו מעוד אחד משיקולי הנשיא לאזהרה ברורה, שאם רק יעבור הרצוג את נתניהו במנדט בודד, הימין יאבד את השלטון. מי היה מאמין שבלי להתכוון, נתניהו יקבל דווקא משנוא נפשו ריבלין מתנה גדולה: את קולות מצביעי הימין האסטרטגיים, שינדדו מבנט כדי לחסום את השמאל.

בבית היהודי זעמו. ריבלין איים להשלים את מה שעשתה פרשת אוחנה: לרצוח להם את הבחירות. נשיא המדינה שוחח עם מי ששוחח, הבהיר מה שהבהיר, ופרסם הכחשה רשמית, נדירה ביותר, לדברי ראש הממשלה: אין שום החלטה להטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה.

ריבלין, למי שתוהה, לא מתכוון להיות רובוט. הוא לא מתעתד לשמש כמטר רץ, זה שבוחן מי גדול ממי. כפוליטיקאי במקצועו הוא לא יספור ממליצים כמו עגבניות, אלא יבדוק למי באמת יש קואליציה. מי שחושב שאיבתו לנתניהו תגרום לו ללכת על הרצוג בכל מחיר, מתעלם משלוש עובדות יסודיות: הראשונה, שגם הרצוג נלחם בבחירתו; השנייה, שהסמל המסחרי של ריבלין הוא הגינות; שלישית, שאם המועמד שיקבל מנדט לא יצליח להרכיב ממשלה, לא פחות משזו תהיה מבוכה עבורו, זו תהיה מבוכה עבור הנשיא. הרצוג האב נכווה קשות כאשר מועמדו פרס נכשל בהרכבת הממשלה. ריבלין לא ירצה להיות השני שנופל.

 

ועוד שתי הערות על האלקטורט

 

  1. האם עדיין יש דבר כזה מגזר רוסי? 1,000 איש הוזמנו השבוע לכינוס עולים של ראש הממשלה נתניהו. 1,300 הגיעו. לטובת הנוכחים הוצג מתרגם סימולטני שחזר ברוסית על כל משפט שאמר ראש הממשלה בעברית. הווידאו המאלף, מספר יותר מכל סקר את סיפור היטמעותה של העלייה הרוסית בתוך בריכת המצביעים הגדולה: כשנתניהו סיים משפט מחץ בעברית, נשמעו תשואות רמות מרוב הקהל; כשהמתרגם חזר על הפאנץ' ברוסית – רק מחיאות כפיים מנומסות. הם אולי חולמים ברוסית, אבל רובם המכריע של המנדטים מצביעים הפעם בעברית.
  2. סקרי עומק מגלים עובדה מעניינת: משה כחלון חזק במיוחד בערי הדרום המופגזות, מעוזי ליכוד. לכאורה, סתירה משונה. תושבי באר-שבע, שדרות ונתיבות אמורים להצביע בעיקר לפי השאלה מי ימנע שוב ירי רקטות על בתיהם. אבל רבים מהם עומדים להצביע למפלגה שמתמקדת בעמלות בנקים וטלפונים סלולריים. הדרום הוא רק משל לתופעה שמתרחבת אצל הבוחרים הישראליים, כולם בכוננות ספיגה מתמדת. ככל שהמצב הביטחוני העגום הופך לאיתן טבע, משהו שאין לשלוט עליו, גדלה הנכונות להתמקד במה שכן אפשר לשנות – יוקר המחיה. מבצע צוק איתן הפך את הבוחרים לניציים יותר, אבל גם למפוכחים ביחס ליכולת של מנהיג כזה או אחר לשפר את המצב הביטחוני. עד הטיל הבא, יכול להיות שהכלכלה תשחק תפקיד.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.