מה שיגאל סרנה לא הבין על פייסבוק

תביעת הדיבה של בנימין ושרה נתניהו נגד יגאל סרנה, אם אכן תגיע, תהיה אירוע חשוב. לא בגלל סרנה, שפרסומיו ברשת כבר מזמן נראים כאילו חצו קו שממנו והלאה יש צורך בסיוע תרופתי. הגיגיו על ביבי ושרה מזכירים בתכיפותם וחזרתם את חולי הפרעה כפייתית טורדנית ליד כיור לשטיפת ידיים. סרנה נהנה – או סובל – מההגנה המשפטית של עורך הדין אביגדור פלדמן. במצבו המשפטי הוא זקוק ליותר מאשר הררי מלל טרחני.  התביעה גם לא חשובה בגלל ראש הממשלה ורעייתו; הם מקפידים זה שנים לנהל בכל רגע נתון שלוש-ארבע תביעות דיבה מקבילות. גם תוצאת התביעה ברורה לגמרי: האירוע הנדון לא היה ולא נברא. ואפילו אם היה משל, לא יימצא בית משפט שיגן על משל שכזה.

התביעה הזו חשובה מפני שהיא הזדמנות לברר מה עמדת בית המשפט בישראל על הוצאת לשון הרע בפייסבוק. "הנתבע יטען כי הרשת החברתית מתירה פרסום פחות מוקפד ומרוסן מן העיתונות המסורתית, כי האירוניה העצמית של הרשת החברתית ומעמדה כעיתונות פוחזת במקצת המטילה ספק בכל, ולוקחת עצמה לא לגמרי ברצינות, מתירה כתיבה מסוג פרודיה ומשל, וכי קוראי פוסטים בפייסבוק אינם מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שמתפרסם שם. כי גבול הסבילות של חופש הביטוי בפייסבוק נמצא הרבה מתחת לזה של העיתונות המסורתית, וכל כן יש לשפוט את הפרסום על פי כללים אלה שמכוחם ניתן לראות בפרסום דנן גם משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית, אלא של מציאות אפשרית". הנה כי כן, מבקש פלדמן להכיר בהגנת המציאות האפשרית, אולי האחות המופרעת עם הפה הגדול של הגנת האמת לשעתה. "תכונה נוספת לדפי הפייסבוק כי חיי המדף שלהם קצרים כחיי פרפר שבקע מן הגולם ועל כן השלכתם ונזקם, אם יש כזה, קצרים ביותר".

במסווה של הפגנת עדכניות ושליטה בעידן הרשתות, סרנה ופלדמן מפגינים עד כמה הם מיושנים. הרשת איננה מוטציה שובבה של העיתונות המסורתית, המודפסת, כבדת הראש. היא מפלצת אדירת ממדים שמגמדת כמעט כל כתבה ומאמר בדיו. כשפוסט כמו של סרנה זוכה ל-1000 שיתופים, פירושו שכ-300 אלף איש נחשפו אליו. זו חשיפה שרק הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות והמהדורה המרכזית בערוץ 2 זוכים לה מדי ערב. לו היה כותב ש"זה רק משל" הוא היה מסתפק בכ-17 לייקים.

הייתה תקופה כזו, בשחר עידן הרשתות החברתיות לפני שבע-שמונה שנים, שבה אנשים סברו  בטעות כמו סרנה שהעיתון הוא האגו שלהם וחשבון הפייסבוק הוא האיד. שאתה יכול להגיד שם הכל, בלי חשבון ובלי בדיקה, וזה יעבור בשקט כי זה קרה רק ברשת, לא בעולם האמיתי. מי שעדיין סבור כך מוזמן להתקשר לרן ברץ ולהתעניין למה נתקע מינויו לראש מערך ההסברה.

למעשה, קורה בדיוק ההפך: אנשים תופסים את ההתבטאויות של פוליטיקאים ועיתונאים בכלי התקשורת כהכרח מעונב, אבל שותים בצמא כל פוסט מתוך הנחה ששם נאמרת האמת, בלי עריכה וכיסויים. באופן מוזר, האמינות שמיוחסת לדברי עיתונאים ברשת גבוהה יותר מזו שמיוחסת להם בעיתון או בטלויזיה.

הייתה תקופה שבה יאיר לפיד פרסם פוסטים בפייסבוק בלי להתייעץ. זה הסתיים אחרי כמה מבוכות ושערוריות כשהדוברת שלו הזהירה שאם ימשיך כך, היא מתפטרת. בהתאמה, גם עיתונאים רבים שפועלים בטוויטר ובפייסבוק למדו בדרך הקשה שהיעדר עורך אחראי אינו מאפשר לשים את הרגל על הגז, אלא מחייב רגל חזקה מאוד על הבלמים.

ובעיקר, סרנה מבקש מבית המשפט להכיר בהגנת ה"נו, בחייך, תזרום. צחוקים", שתאפשר לפרסם כל דבר חרפה על כל אדם, רק כי הבמה היא של צוקרברג ולא של מוזס או שוקן. הדבר דומה למחבל שיבקש להקל בעונשו כי רצח בדקירות סכין ולא ביריות רובה. ולמען הסר ספק, הדוגמא האחרונה היא רק היפרבולה הלוקחת עצמה לא לגמרי ברצינות, פרודיה ומשל.

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.