מייק דה עבודה גרייט אגיין: למה ניצחו גבאי ופרץ ולאן יילך הרצוג

ברחבי ישראל, או יותר נכון: ברחבי גוש דן, יושבים עכשיו כמה אנשים מאוכזבים. הרמטכ"לים גבי אשכנזי ובני גנץ; חברות הכנסת שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר; אפילו שרי הביטחון לשעבר אהוד ברק ומשה יעלון. העפלתו של אבי גבאי לסיבוב השני בעבודה מעידה פחות על עצמו ויותר על מפלגתו החדשה, שמשוועת לחידוש מרענן. היא לא התעניינה בעברו הימני של גבאי ולא בעברו הקפיטליסטי-מונופוליסטי. תאוותה לחידוש ולשלטון הטיסה את השר לשעבר לאיכות הסביבה אל הקרב המכריע, בעוד שלושה ימים.

אם גבאי יכול, בקמפיין אפקטיבי אבל רב-שגיאות, הרי שכל אחד מהמועמדים לעיל, יכול היה גם כן. אין שינוי בעשור האחרון בעובדה שמתפקדי העבודה רוצים שינוי, והייתה הפתעה לולא הייתה הפתעה בסיבוב הראשון השבוע. הם היו סולחים ליעלון על ניציותו ולברק על נטישתו ולשפיר על חוסר נסיונה. אבל כל אלה לא העזו, או לא רצו, או לא רצו מספיק. גבאי העז. העובדה שיש לו יומרה לא אמורה לפגוע בו. הוא לא יותר יומרני ממקרון בצרפת או אובמה בארה"ב או נתניהו ב-1996.

העבודה הועמדה השבוע בפני דילמה: מצד אחד הבטיחו לה ארבעה מועמדים את האפשרות הרחוקה, ההיפותטית כמעט של שלטון, של כיבוש משרד ראש הממשלה אחרי כמעט דור. מייק דה עבודה גרייט אגיין, הם אמרו, בניסוח כזה או אחר. מהצד השני עמד יצחק הרצוג והודיע שאין לכך שום סיכוי, ועדיף להכיר בכך.

והעבודה בחרה: יהיו שיגידו שבחרה להדחיק את מצבה האמיתי הירוד, יהיו שיגידו שבחרה בתקווה על חשבון התבוסתנות.

ביום שני הקרוב היא תידרש לבחירת-משנה: בין הניסיון לתקווה. עמיר פרץ הוא מניה יציבה אך בינונית: מעמדו הציבורי שוקם משמעותית. המשקפת נשכחה וכיפת ברזל נזקפה לזכותו. אבל קשה לצפות ממנו לגדולות ונצורות בזירה האלקטורלית. אבי גבאי הוא קרן הון סיכון: הוא יכול להביא את העבודה הכי רחוק שיש ("שלושים מנדטים, לא פחות", אמר בחוגי בית כשנשאל לכמה מנדטים הוא מכוון), אבל יכול גם להתרסק. הביוגרפיה וההעזה מבשרות טובות, היעדר הכריזמה ואי הדיוקים מבשרים רעות. מתפקדי העבודה, כפי שנכתב כאן כבר, הם לא משקיעים סולידיים, אלא חובבי סיכון. הם בחרו פעם אחר פעם שלא ללכת על בטוח אלא להמר, כדי להימנע משקיעה אל התהום החד ספרתית של מפלגת נישה. ופעם אחר פעם הם בחרו להמיר הרפתקה בהרפתקה, עד היום לא ממש בהצלחה.

במערכת הפוליטית יעקבו בעניין: לפיד היה בוחר פרץ, כי עם גבאי האופנתי יהיה לו יותר קשה. כחלון היה בוחר פרץ גם כן, כי את גבאי הוא איננו סובל. רבים בליכוד היו מעדיפים את גבאי כדי לאותת לכחלון שהוא איננו בכיסם. לבני מעדיפה את גבאי, אבל מיואשת למדי כך או כך.

עמיר פרץ, שב-2005 השתלט על המפלגה מבחוץ וריסק את המנגנון הוא עכשיו בשר מבשרה של המפלגה ובורג מברגי המנגנון. מוקדי הכוח שלו הם הפעילים הותיקים וההסתדרות. לאחרונה יש ניסיון טוב: היא הלכה עם ברק ב-2007, עם יחימוביץ' ב-2011, עם הרצוג ב-2013. זה גם ההסבר להצבעה המפתיעה עבור שני מועמדים ממוצא מזרחי. פרץ צבר ותק מספיק כדי להיתפס כמפאיני"ק. הפעם המנדטים האשכנזיים לא יימלטו בבעתה כמו ב-2006, אבל גם ספק אם אלה של הפריפריה ינהרו כמו אז. גם העמדות היוניות ("אני שמאלני", אמר שלשום, חד וחלק) ישרתו אותו.

אבי גבאי מציע לעבודה סחורה לפידית, קצת פחות מהוקצעת כמובן מהמקור. הוא ישווק עמעום אידיאולוגי יחסי ודילוג על הגווארדיה המפלגתית הוותיקה. ניסיון העבר מלמד שיש ביקוש לסחורה הזו. בשני הקרוב, תחת גל חום כבד, נוסף, הם ייאבקו על הזכות להיות זה שמפלגה שלמה תנקר בכבדו. מקובל להגיד שהעבודה לא נותנת הזדמנות שנייה, אבל שישאלו את קודמיהם בתפקיד: לרוב היא איננה מעניקה אפילו את ההזדמנות הראשונה.

 

רק ברק

כשראש ממשלה טורח ביום בחירות להזכיר את שמו של מתמודד בבחירות במפלגה אחרת, הוא מעניק לו מתנה יקרת ערך. כיוון שנתניהו לא נוהג להיות בצד המעניק מתנות חינם, נשאלת השאלה מדוע היה דחוף לו לקדם במרץ את מועמדותו של עמיר פרץ. עד כדי כך הוא חשש מגבאי או מרגלית?

יכול להיות שהסיבה אחרת: לבנימין נתניהו יש פוסט-טראומה אחת. יש רק אדם אחד שהתייצב מולו בזירה הלאומית ראש בראש והביס אותו. אהוד ברק שמו. כשברק התמודד מול עמי איילון בבחירות לראשות העבודה, נתניהו ייחל לניצחון איילון. עכשיו ברק שוב עומל על תכנית קאמבק עתירת פרטים ותרשימי זרימה. השלב הראשון שבה הוא בחירת יו"ר עבודה לא פופולרי מדי ולא אגואיסט מדי, כזה שיוכל לפנות את מקומו לטובת גוש. יש רק מועמד אחד שבחיים, אבל בחיים, לא יפנה את מקומו לטובת ברק. זה עמיר פרץ. הוא עוד לא שכח את פיטוריו המשפילים ממשרד הביטחון ב-2007, כשהוחלף על ידי ברק בהודעת פקס למרות שהתחנן להישאר עוד יממה כדי להיפרד במסודר. הוא יצטרף לגוש אמונים לפני שיצטרף לגוש עם ברק.

ואם כבר נתניהו ופוסט טראומה: ההיגיון הפוליטי אומר שהפעם – ובניגוד לשמועות ולרחשים – לנתניהו אין שום רווח מהקדמת הבחירות ואובדן שנתיים שלטון ביד מאשר קדנציה על העץ. הרי בסופו של דבר הוא לא יוכל להשפיע על החקירות ולא יוכל לקבל קואליציה נוחה יותר. זה נכון, אבל יש עוד רכיב אחד שהתחדד השבוע: אם ייבחר אבי גבאי, ויצליח לנגוס משמעותית בלפיד, יהיה לנתניהו פיתוי מסוים בפיזור הכנסת. הוא יוכל לזכות בכשלושים מנדטים, ולפצל את מתחריו לשתי מפלגות בינוניות של כ-15 מנדטים. במקרה כזה, בבואו להרכיב את הממשלה הבאה הוא לא ייסחט ללא בושה על ידי הבית היהודי (משפטים) ישראל ביתנו (ביטחון) וכולנו (אוצר), כי הפעם גם העבודה ויש עתיד יידפקו על דלתות הממשלה. ומהצד השני, במשפחת נתניהו עדיין זוכרים היטב את טראומת תרזה מיי, מנהיגת ימין פופולרית שהקדימה בחירות וכמעט איבדה את השלטון.

רקוויאם להרצוג

786,313 איש הכניסו לפני שנתיים לקלפי פתק שעליו כתוב "המחנה הציוני עם יצחק הרצוג לראשות הממשלה". רק 5,204 הקישו השבוע בקלפי הממוחשבת על שמו של הרצוג בבחירות לראשות העבודה. איזה פער בין האיש שלאורך החורף שעבר-שעבר היה המועמד המוביל לכבוש את השלטון, וביום החם ביותר של הקיץ הנוכחי לא הצליח אפילו לעלות סיבוב מול אבי גבאי.

כמעט ארבע שנים כיהן יצחק הרצוג כיושב ראש מפלגת העבודה, שזה בערך פי שניים מכל קודמיו. ארוכים ורעים היו ימיו בתפקיד, בעיקר בגלל שלא הצליח להשתחרר גם מהתפקיד שנכפה עליו: יושב ראש האופוזיציה. כמעט בכל רגע נתון מארבע השנים האלה, לרבות מערכת הבחירות של 2015, הרצוג ניהל מגעים עמוקים, חשאיים – וגם חסרי תוחלת – על כניסה לממשלת נתניהו. זה היה הרבה לפני הועידות האזוריות החשאיות וממש עד לחודשים האחרונים.

הרצוג הוא פוליטיקאי מחונן, איש רעים אינטליגנטי, דמות ממלכתית, בחור טוב במובן הטוב של המילה. גורמי המקצוע מעידים שהיה שר רווחה לתפארת. רק לשני תפקידים הוא לא התאים: להיות יושב-ראש, ולהיות באופוזיציה. האלמנט של הרצוג איננו הנהגה ואיננו ישיבה מחוץ לממשלה. כוחו, כפי שהתוודה בקמפיין הכן שניהל לראשות המפלגה, הוא בהיותו חלק מכוורת, זה שיושב במקום טוב בשולחן אבל לא בראשו.

האופוזיציה לא ישבה עליו טוב. מה אפשר לצפות מאדם שהאטרקציה המרכזית שלו בתפקיד היו"ר הוא הפגישות עם ראש הממשלה, אלו החודשיות, הרשמיות ואלו התכופות יותר, החשאיות? הם נפגשו בבית של מילצ'ן ובבית של אדרי, בלשכת ראש הממשלה ובמעון ראש הממשלה, עם מתווכים ובלעדיהם.

בנימין נתניהו פלירטט איתו ממושכות אבל ספק אם התכוון לרגע ברצינות להכניסו לממשלה. ספק אם ימצא יושב ראש אופוזיציה נוח יותר. מי שעקב מקרוב אחר בחירות 2015 יכול להתרשם שהוא כנראה לא מספיק רצה גם להיות ראש הממשלה. ברגע המכריע, הגורלי של הבחירות, הוא נמנע מלהלום ביאיר לפיד ולשאוב חמישה-שישה מנדטים שהיו מביאים לו רוטציה או למצער אחדות. נתניהו היה אכזר יותר, עולל זאת לבנט, וניצח.

הוא לא יפרוש מהפוליטיקה. הוא לביתו כבר עשה. הרצוג יישאר בכנסת לפחות עוד ארבע שנים. אז הוא יתייצב למערכה על התפקיד שבאמת מעניין אותו, התפקיד שאביו כבר מילא פעם ותפור למידות הבן: נשיא מדינת ישראל. הוא משמאל, יולי אדלשטיין מימין. הפעם הוא לא ייקח שבויים.

(פורסם ב"מקור ראשון")1

שתף:

תגובות

0 Comments