מינוי ליברמן לשר הביטחון מעיד על עומק המשבר האסטרטגי של נפתלי בנט

השר יעקב ליצמן לא בקיא עד עכשיו בפרטי הפשרה המפורסמת שגיבש לכאורה. במוצאי יום ראשון, כשנתניהו החליט לסיים את המשבר עם נפתלי בנט, הוא צלצל לליצמן ושאל אותו מה היא בעצם כוללת. ליצמן נבוך לרגע: הוא לא זכר במה מדובר. בשיחות שניהל באותו ערב הוא השתמש לא פעם בביטוי "יו"ר המל"ג" במקום "יו"ר המל"ל". נכונותו לתווך נבעה פחות מדאגה לסדרי עבודת הקבינט ויותר מקשריו האמיצים עם יו"ר הבית היהודי, בתיווכו של יועצו של בנט טל גן-צבי.

בתוך תוכם סובלים כל ראשי מפלגות הימין מתסביך אדיפוס כלפי נתניהו, תסביך ביביפוס: הוא האב המכה, והם הילדים שגדלו ורוצים להכות בו ולרשת את מקומו. אבל בסתר ליבם כל מה שהם רוצים ממנו זה קצת סימפטיה. זה קרה לכחלון שהלך עם נתניהו, זה קרה לאיווט שחזר השבוע לזרועותיו, וזה קרה יותר מכולם לנפתלי בנט. בבחירות האחרונות, בניגוד לכל היגיון, הוא תפקד למעשה כראש מטה ההסברה של הליכוד. הבית היהודי הכפיף את הקמפיין שלו למטרת העל של הפיכת נתניהו לראש הממשלה, מתשדירים נגד המחנה הציוני ועד ליווי מוזיקלי בגיטרה בכיכר בין. המניע היה הבטחה לתיק הביטחון, הבטחה שהיחיד שהופתע מהפרתה היה בנט עצמו.

רגע ההתפכחות של בנט הוא המו"מ להרחבת הממשלה. מילא ההקפאה והשבירה שמאלה, אבל ברגע האמת, כך התברר, נתניהו היה מוכן למכור את בבת עינו, מתווה הגז המפורסם, כדי לשמר את שלטונו.

לזה הצטרפה המכה האישית הקשה במסירת תיק הביטחון. לבנט התברר שדרכו הפוליטית עד היום הוליכה אותו למבוי סתום. הוא שגיבה את נתניהו וזרם עם בוחריו לממשלת ימין סיים בתיק החינוך, בעוד ענייני הביטחון מתנהלים בין האיש שניסה לרשת ובין זה שנחשב עד לא מזמן סוס מת. פסיכולוג היה מוצא בעובדה שהמשבר האחרון התנהל על עדכון חברי הקבינט הוכחה לתסכול של בנט על מידורו מהחדרים הסגורים שבהם באמת נופלות ההחלטות. הרי אם היה מבקש את תיק החוץ הוא היה מקבל אותו מנתניהו בקלות רבה.

זה משבר אמצע החיים של בנט כפוליטיקאי. הדרך שבה נסע הובילה אותו למבוי סתום.

ראשית, המפלגה. הבית היהודי לא יכולה – ובעיקר לא מעוניינת – בצמרת. היא סובלת מפחד גבהים מצמית. אין ספק שהיא לא הייתה מאפשרת לו להפיל את הממשלה על תביעתו למזכיר צבאי. דבריו החריפים של השר אורי אריאל שלשום בגל"צ ("מה הושג חוץ מכותרות? למה לתקוף כך את ראש הממשלה?") מעידים מי בעל הבית האמיתי בסיעה.

שנית, המעמד. בת טיפוחיו איילת שקד זוכה לתפקיד בכיר יותר ותשומת לב רבה יותר ממנו. עיקר תהילתו מאז הצטרף לפוליטיקה היא על תפקודו במבצע "צוק איתן", אבל הוא מתקשה להוון את התנהלותו שם להישגים פוליטיים של ממש. השבוע האחרון העלה את המתח בין שתי הלשכות. בלשכת בנט לא אהבו את הדחיפה שהעניקה שקד לחיבור של נתניהו וליברמן.

שלישית, האסטרטגיה. כמו שאוסף פעולות קומנדו מזהירות לא יכול להכריע מלחמה, גם הברקות טקטיות למכביר לא יכולות לחפות על היעדר אסטרטגיה פוליטית. האם בנט מאגף את הליכוד משמאל במסרים ליברליים, או מימין בגיבוי לאלאור עזריה? האם הוא מפלגת המתנחלים או הצעירים החילונים? בעל ברית של תקומה או של יש עתיד? מפלגתו המסתמנת של יעלון מאיימת לסכן גם את התכנית של בנט למהול את מפלגתו בחילוניים-ימנים-ליברלים. בין רשימת יעלון-כחלון-סער ליש עתיד מתיימנת לא בטוח שיישאר מקום.

רביעית, העתיד. לכל אחד ברור למה כלה נכנסת לממשלה. אביגדור ליברמן נטש את נתניהו לא בגלל מדיניות הביטחון ולא בשל עונש מוות, אלא בגלל שהתברר לו שנתניהו לא מסוגל לפרוע את הבטחתו ולמזג את ישראל ביתנו בתוך הליכוד. חידוש הברית ביניהם – והשבוע היחסים ביניהם נראו כמו סרט בנות בכבלים – מעיד שליברמן תפס את ראש התור בדרך אל תוך הליכוד. כמו שנכתב כאן כבר, הדרך לנצחון נתניהו בבחירות הבאות עוברת בריצה משותפת עם אחת ממפלגות הלויין. אם דלת הליכוד נפתחה בפני ליברמן, זה אומר שהיא עומדת להיטרק על בנט ושקד.

בנט הדהים את המערכת הפוליטית כמעט מיומו הראשון. השתלטותו על הבית היהודי ראויה להילמד. ברית האחים עם לפיד הייתה המהלך האסטרטגי היחיד שמישהו הצליח לכפות על נתניהו מאז ששרון אילץ אותו לתמוך בהתנתקות. אם יש לו עוד הברקות בסדר גודל כזה, זה בדיוק הזמן לשלוף אותן.

 

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.