נכון לעכשיו, נתניהו לא הולך לשום מקום

האם בנימין נתניהו רציני? את השאלה הזו שואלים בגבעת הקפיטול בוושינגטון, במוקטעה ברמאללה, בכנסת בירושלים ובמצודת-זאב שבתל-אביב. האם ראש ממשלת ישראל, מנהיג הליכוד, רציני בהצהרותיו על נכונותו לוויתורים כואבים ודרמטיים לטובת הפלשתינים? אוסף של נתונים מבלבלים מהשבוע האחרון מקשה לגבש הערכת מודיעין מוסכמת. לטובת המבולבלים, הנה צרור נימוקים בעד ונגד.

רציני: כדאי להקשיב לנתניהו. מאז הקמת הממשלה הוא מדבר שוב ושוב על הסכנה במדינה דו-לאומית, שתי מדינות לשני עמים, ויתור על חבלי מולדת ונכונות להקים אוהל בין רמאללה לירושלים.

לא רציני: אבל ביום שני, בשיא הדיבורים על ויתורים כואבים, נתניהו ביקר בברקן, מעבר לקו הירוק, שם הוא חנך בית ספר על שם אביו המנוח. איזו עדות טובה יותר יש לנאמנותו של נתניהו למפעל ההתיישבות? הנה, אפילו בחדר הסגור הוא הבטיח לתלמידי בית הספר "לשמור על ארץ ישראל".

רציני: אבל מה שחשוב זה מה נתניהו אומר מול המצלמות. העיתונאים, שם שאלו אותו אם הוא מתחייב שהמקום יישאר לעד, והוא סירב שוב ושוב להתחייב על כך. ראש המועצה גרשון מסיקה קרא לנתניהו "לא לעקור יישובים", אבל רה"מ אפילו לא התייחס לכך.

לא רציני: בישיבת סיעת הליכוד בכנסת, שלוש שעות אחר כך, נתניהו הפטיר משפט בעל משמעות שאיכשהו חמק מהעיתונאים: "אתם, גרשון", הוא אמר, "עוד תגזרו הרבה סרטים".

רציני: אבל כל שותפיו הקואליציוניים – יאיר לפיד, ציפי לבני ואפילו נפתלי בנט – מצהירים בגלוי שהם מאמינים לו, ושאם אבו-מאזן יגיד "כן" תוקם מדינה פלשתינית ויותנע מהלך לפינוי של רבבות מתיישבים. בנט אפילו אומר שנתניהו עבר מהפך נפשי מושלם.

לא רציני: טוב, לא מדובר בפרשנים אובייקטיביים אלא בפוליטיקאים עם אינטרסים: לבני חייבת להצהיר שהיא מאמינה ברצינותו של נתניהו, כי אחרת מה היא עושה בממשלתו; לפיד משמיע קולות מדיניים כדי לברוח קצת מהנושא הכלכלי, ומה אכפת לבנט להצטייר כמנהיג הימין היחיד בשטח? אגב, כדאי להקשיב גם למה שפוליטיקאים אומרים בחדרים סגורים: לפיד ובנט כאחד משוכנעים שאבו-מאזן לעולם לא יסכים לחתום על הסכם, ולכן מדובר, בלשונו של אבא-לפיד המנוח, במשחק שחמט עם עצמנו.

רציני: אבל השבוע דווח שאבו-מאזן מוכן לחדש את המשא ומתן ולהיפגש עם נתניהו בארבע עיניים תוך עשרה ימים. אולי הימין כבר לא יכול, כהרגלו מימים-ימימה, לסמוך על הערבים?

לא רציני: לפי הדיווחים בירושלים, בשיחות סגורות ובאנגלית אמר אבו-מאזן שמטרתו היא "להסיר את המסכה מעל פניו של נתניהו, שאיננו רוצה בשלום". לא נשמע כמו תחילתה של ידידות מופלאה.

רציני: אבל אתמול ציטטה הכותרת הראשית של 'הארץ' "שר בכיר בליכוד" מצהיר שנתניהו מוכן לוותר על 90 אחוז מהשטח, כולל על הבקעה ועל ירושלים. לא ככה התחילה ההינתקות, בכותרת ראשית של 'הארץ' על פינוי יישובים?

לא רציני: לא בדיוק. אז, אריאל שרון בעצמו העניק ראיון שבו בישר על כוונתו "לפנות, סליחה, להעתיק, את ההתנחלויות בגוש קטיף" ('הארץ', 6.2.2003). בליכוד יש רק שבעה שרים, ולא ברור את מי מהם ניתן לכנות בכיר, אבל די בטוח שאפשר להדביק את התואר הזה למשה (בוגי) יעלון ועד לאחרונה גם לאביגדור ליברמן. שר הביטחון הנוכחי משוכנע שהוא ונתניהו חושבים באותו ראש, ושמהתיש הזקן הזה כבר לא יצא חלב. כשר הביטחון, יש לו מספיק חיישנים כדי לאתר התפתחויות מדיניות שמנסים להסתיר ממנו. אם כנץ הכי טורף בליכוד הוא נראה השבוע רגוע למדי, אפשר ללמוד מכך מה הוא קורא בדו"חות. וליברמן? הוא אמר שלשום כי "ברור שהמהלך שמכין אבו-מאזן הוא לא משא ומתן לשלום אלא מהלך נוסף של התרסה והסתה נגד מדינת ישראל".

רציני: אבל ככה בדיוק היה גם ב-2003: ראש הליכוד מקים קואליציה עם לפיד והכיפות הסרוגות, זורק את החרדים מהממשלה, מאבד שליטה על מפלגתו ואז יוזם מהלך מדיני שנגמר בפירוק הליכוד. מי ערב לכך שהפעם זה ייגמר אחרת?

לא רציני: אף אחד, אבל די קשה להשוות את שרון לנתניהו, לטוב ולרע. בכל צומת של שלום ומלחמה שרון בחר לקחת פנייה פרועה ימינה או שמאלה, ואילו נתניהו נזהר מאוד ממהלכים דרמטיים. ראש הממשלה הנוכחית דוגל בשמירה על ה"בייס" שלו – מצביעי המחנה הלאומי. ניסיון הסכמי וואי והתבוסה בבחירות שנערכו מיד אחר כך ב-1999 לימד אותו שהרבה יותר קל לאבד את קולות הימין מלקבל את קולות השמאל. גם המרכז הישראלי שהיה פנוי בזמן שרון להובלה תפוס היום על ידי לפיד. אם כבר השוואות היסטוריות, 2013 מזכירה יותר את 2009: נתניהו מקבל את ראשות הממשלה, שובר שמאלה רטורית, מצהיר על תמיכה בשתי מדינות ואחרי ארבע שנים מתברר שכלום לא קרה בשטח.

הליכוד ביתו

לבלבול המדיני מצטרפת גם המהומה הפוליטית. ביום ראשון יושלם תהליך דחיקתו של נתניהו ממצודת-זאב. כאשר ראש הממשלה יעיין ביום שני בבוקר ברשימת הנבחרים למוסדות הליכוד השונים הוא לא יזהה שם אפילו מועמד בודד שבו תמך.

זה לא חדש, למען האמת: כבר בבחירות האחרונות מתפקדי הליכוד דחו את רשימת המומלצים של נתניהו. הוא רצה את בני בגין, את דן מרידור, את לאה נס ואת שלמה מעוז. הם הכניסו את משה פייגלין, את חיים כץ ואת מירי רגב – כולם שנואי נפשו. לא צריך לזלזל בעצמת הכעס של ה"שטח" הליכודי העבש על ראש הממשלה, אבל הדרך לפילוג עוד ארוכה. לנתניהו, בקצרה, אין על מה ואין עם מי.

אין על מה, כי כדי לפלג צריך סיבה מהותית קצת יותר מהרצון למנות בעצמך את חברי הכנסת. עם כל הכבוד למזכירות, לנשיאות או לוועידה, תפקיד יו"ר הליכוד הוא היחיד שחשוב במפלגה, ושם מעמדו של נתניהו עדיין בלתי-מעורער. לא זונחים מאחז כה חשוב כמו ראשות מפלגת השלטון בלי חלופה בטוחה.

ואין עם מי, מכיוון שגם אם נתניהו רוצה לפלג את הליכוד, ספק אם יהיו לו אפילו שבעה חברי כנסת. גורלם המר של פורשי קדימה ועצמאות לימד שדי קר שם בחוץ. נתניהו היה מוכן נפשית להקים מפלגה עם ליברמן, אבל השבוע השניים הסכימו שאפסו סופית הסיכויים לאשר מהלך כזה במוסדות הליכוד ודי ברור שיו"ר ישראל ביתנו לא יחבור למיזם פוליטי חדש שנבנה על פשרות טריטוריאליות מרחיקות לכת.

זו הסיבה שנתניהו יכנס בשבוע הבא פעילים בליכוד, לראשונה מאז הבחירות. אחרי עשרים שנות נישואים הוא לא אוהב במיוחד את הליכוד והליכוד לא אוהב במיוחד אותו, אבל בינתיים לאף אחד מהצדדים לא שווה לפרק את החבילה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.