נפגשים במרכז

כאילו לא היה משבר מעולם, השר גלעד ארדן מצא את עצמו השבוע שוב בבלפור, משווק בכישרון את עמדת ראש הממשלה. נתניהו כינס את חברי המרכז במעונו הרשמי לקראת מאבק הטיטאנים מול דודי אמסלם שמציע את החזרת בחירת הח"כים מהמתפקדים אל המרכז. נתניהו יודע שבמובנים מסוימים, הח"כ הטרי עם הגייסות במרכז מאיים עליו לא פחות מהרצוג בבחירות האחרונות. ראש הממשלה רואה בהחזרת הכוח למרכז את סוף הליכוד.

ארדן הסביר לחברי המרכז ששאיפתם הטבעית להשיג מחדש השפעה רק תגרום להם לאבד השפעה. לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, יש שורת הגבלות על חברי גוף בוחר. היום, למשל, אפשר למנות חבר מרכז למשרת אמון כי הוא לא בוחר דבר. אם הפריימריז יבוטלו, הדבר ייאסר. שלא לדבר על חברי מרכז שעלולים להיאסר גם כן, הפטיר נתניהו אחר כך.

שני מגה-פוקדים השתלטו על הליכוד בעשור האחרון: משה פייגלין מ'מנהיגות יהודית' וחיים כץ מהתעשייה האווירית. פייגלין נבעט מהרשימה ועזב בטריקת דלת; כץ פרש מראשות הוועד לטובת תפקיד שר הרווחה. המתפקדים שלהם עדיין חיים וקיימים בין דפי ספר הבוחרים, אבל יהיה קשה הרבה יותר לארגן אותם באוטובוסים ובטופסי מומלצים. כשמוסיפים לזה את הקבוצה המוזרה-משהו של קבוצת הקבליסטים על אלפי מתפקדיה, מבינים שקשה מאוד להעריך את תוצאות הפריימריז הבאים בליכוד.

האינטרס של בכירי הליכוד אמור לדבוק בשיטת הבחירות שהפכה אותם לבכירים, אבל החיים מורכבים יותר. לאיש מהם אין מוטיבציה מיוחדת לצאת לקרב ראש בראש בחברי המרכז כי הם יודעים שאם יפסידו, אותם חברי מרכז זועמים עשויים לנקום בהם בבחירות. חברי העשירייה השלישית, איש איש וחמש ועדותיו, מעדיפים בסתר לבם גוף בוחר קטן. שם מוקד כוחם, לא באלפי הקולות הבודדים שקיבלו ממאה אלף המתפקדים.

במסגרת הפיכתו של הליכוד למפא"י של המאה ה-21 הוא סיפח אליו גם את הפשרות המפא"יניקיות. למעשה, מאז עימותי ההתנתקות הגדולים לפני עשור, קשה להיזכר ולו בכינוס מרכז אחד שלא הסתיים בפשרה כזו. נתניהו מוכן לסיכום שיעניק למרכז את האפשרות לבחור את נציגי המחוזות. אבל מה יגיד אמסלם? הליכוד כולו ממתין עכשיו בסבלנות להכרעתו.

משקפיים מיושנים

אם ויקיליקס תצליח להניח שוב את ידה על מסמכי שגרירות ארה"ב בתל-אביב, הישראלים יידהמו. בעיצומו של עידן אובמה, השגריר שפירו קיים בשנים האחרונות מפגשים עם דמויות ימניות שמעולם לא זכו קודם למגע כלשהו עם גורם אמריקני רשמי. בעברית המהוססת שלו הוא שוחח עם רבנים ומנהיגי מתנחלים מהאגף הימני של מועצת יש"ע.

דבר מכל אלה לא ניכר בריאיון שהעניק השבוע נשיא ארה"ב לאילנה דיין. ברק אובמה ניסה להזהיר את הישראלים מנתניהו, מ"הפוליטיקה הישראלית של פחד", כדבריו, כאילו שהבוחרים לא הזדהו עם המסרים של הליכוד רק לפני חודשיים.

אובמה חי את ישראל דרך המשקפיים של מרטין אינדיק, משקפי ניינטיז מיושנים: מדינה בעלת דמוגרפיה חילונית-ברובה, השקפת עולם ליברלית, מחנה שמאל חזק שפעם מנצח בחירות ופעם מפסיד. היו אלה יועצי קלינטון לשעבר מימי אוסלו העליזים ששכנעו אותו בשנת כהונתו הראשונה לשגר נאום וידאו אל עצרת הזיכרון בכיכר רבין. אותם יועצים הביאו אותו, ארבע שנים אחרי, לדלג על הכנסת בביקורו כאן ולדבר בבנייני האומה אל ישראל מדומיינת ומהונדסת, שכוללת אלפיים סטודנטים ליברליים וחילונים שנבחרו בקפידה. הוא דיבר אל הישראלים אבל הם לא היו בקהל, לא פה ולא פה.

גם נתניהו חי ארה"ב שכבר לא קיימת. לפני 12 שנה התעוררה סערה-זוטא כשיו"ר האופוזיציה דאז שמעון פרס אמר "אמריקה הולכת ומשחימה". הוא צדק. ראש ממשלת ישראל מנהל קרב מאסף מזהיר באובמה, אבל זה לא גורע מהעובדה שמדובר בקרב מאסף. מאחורי ההצהרות על תמיכה על-מפלגתית מסתתרת מציאות עגומה יותר: בסיס הכוח של ישראל הוא מבוגר, אמיד ורפובליקני.

לא נתניהו הוא היריב של אובמה אלא הציבור הישראלי. ב-1998 נערך כאן סקר תמיכה לראשות הממשלה, ועלה ממנו שלו התמודד קלינטון בבחירות בישראל הוא היה מביס בקלות את נתניהו וברק. הפופולריות האדירה סייעה לממשל להפיל את נתניהו. לו אובמה היה רץ לכנסת, ספק אם היה עובר את אחוז החסימה. "העובדה ששמי האמצעי הוא חוסיין לא עזרה", התוודה הנשיא בריאיון ליונית לוי ב-2010. הוא המעיט בערכו של נאום קהיר, שבו הדהים את הישראלים בטענתו שההצדקה היחידה לקיומה של המדינה היהודית היא השואה, לא הצדק ההיסטורי.

באותו אופן, אובמה רחוק מלהיות בעייתו היחידה של נתניהו באמריקה. גם אם ישרוד עד ההשבעה הבאה, וגם אם לבית הלבן ייכנס נשיא רפובליקני, דבר שנתניהו לא חווה מעולם כראש ממשלה, הוא יגלה שלא הגיע לגן עדן. הם מנסים לדבר זה מעל ראשו של זה, זה עובר גם מעל ראשו של הציבור.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.