נתניהו ואיראן: הכל דיבורים?

 זה כבר הסתיו השני שאליו מגיעים אזרחי ישראל אחרי קיץ של הפחדות, מוכנים לרע מכל. אשתקד היה מדובר בספטמבר המפורסם, שבו, לפי האופוזיציה ואהוד ברק, אמורים היו הפלשתינים להגיע לאו"ם עטורי תהילה בינלאומית ולהקים מדינה. הפלשתינים, נעבעך, לא עמדו בציפיות. השנה, לפי ראש הממשלה ואותו ברק, מדובר בתקיפה של מתקני הגרעין בטהרן.

  אם מאמינים להצהרותיהם המפורשות של נתניהו וברק, ההכרעה כבר נפלה: לתקוף. התחזיות המבעיתות, לא פחות, שהשמיע שר הביטחון בראיון ל"הארץ" בשבוע שעבר תחת הכותרת של "מקבל ההחלטות" לא מותירות ברירה. מדינאי שסבור שמדינת אויב מתכוונת להשמידו באמצעות פצצה, לתקוף אותו בפיגועים גרעיניים, לעודד סכסוכים בגבולותיו תחת מטריה אטומית, חייב להפציץ. כנ"ל נתניהו: בשבוע שעבר הוא נועד עם בכירי גל"צ לשיחת רקע. באמצע השיחה, ללא כל הקשר, הרים לפתע את קולו, דפק על השולחן פעמיים, ואמר: "אני מודיע לכם, אם תהיה ועדת חקירה – אני אחראי! אני!". אחד הנוכחים, עיתונאי מנוסה במעמדים מסוג זה, התרשם שהאמירה הזו והליווי הפירוטכני שלה לא נועדו לאוזניהם של מגישי הרדיו, אלא להדלפה לעיתונים. ואכן, למחרת היא כיכבה בכותרתו הראשית של הארץ

  השאלה היא, כמובן, אם צריך להאמין להצהרות ולדפיקות על השולחן. בעבר כבר נטען כאן שהסימן המובהק ביותר לעמדתו של הצמד נתניהו-ברק לא צריכה להיות איומיהם המפורשים, אלא התנהלותם היומיומית. ההיסטוריה שלהם מעידה על הימנעות סדרתית מקבלת החלטות קשות. אין שני ראשי ממשלות, אחד ליום-יום ואחד להכרעות היסטוריות.

  לכן, ייתכן מאוד שהישגה המרכזי של ממשלת נתניהו בנושא האיראני הוא דיבורים, וזה לא נאמר כעלבון. עד לא מזמן, ראשי ממשלות ישראל התעלמו כמעט לחלוטין מהנושא האיראני. אריאל שרון החזיק לאורך חמש שנות כהונתו בעמדה שזה כאב ראש עולמי, ולכן עדיף שישראל כלל לא תתעסק בו פומבית. קצת קשה להאמין, אבל כשעיתונאים הקשו על שרון בשאלות בנושא, הוא נהג להדוף אותם ביובש עם המשפט הקבוע: "בנושא הזה, עדיף שנתבטא כמה שפחות". אולמרט כמעט לא חרג מן הקו הזה: נאום הניצחון שלו בבחירות 2006, עסק בעיקר בהתכנסות ("אנחנו מוכנים לפנות משם בכאב רב מספר רב של יהודים"), בבעיות בטחון-הפנים, בביצור בית המשפט העליון וחיזוק מערכת החינוך, אבל אף מילה על איראן.

  ראש הממשלה נתניהו שינה זאת לחלוטין. עוד באופוזיציה טען שהשנה היא 1938, אחמדינג'אד הוא היטלר, והממשלה הנוכחית, ממש כמו צ'מברליין, אינה עושה מספיק. אבל חודש לאחר שנכנס לתפקידו, מצויד במידע שאליו חשופים רק ראשי ממשלות, הוא העביר מסר באמצעות ראש המל"ל דאז עוזי ארד, שלפיו ישראל עשתה בנושא האיראני יותר משסבר עד עתה. זו התבטאות חשובה ביותר. היא מעידה, שנתניהו לא סבור בהכרח שמשימתו היא שיפור היכולות המבצעיות, אלא שיפור הרושם שהיא רצינית בניסיון להפעילן.

  ליצירת הרושם הזה הקדיש נתניהו את כהונתו הנוכחית. נאום ההשבעה שלו בכנסת, לפני כשלוש שנים, הוקדש כמעט כולו לאיראן. מאז, עיתונאים כבר לא צריכים היו להתחנן שיענה על שאלה הקשורה לגרעין הפרסי, אולי להתחנן שיפסיק. הישגו המרכזי בכהונה הזו הוא קביעת סדר היום הבינלאומי, נגד כוחות אדירים: לא ההתנחלויות והתהליך המדיני, כמו שקבע אובמה, אלא הצנטריפוגות. רק בשבוע שעבר, בראיון לחדשות ערוץ 2, הוא עשה טעות פרוידיאנית, והזכיר את "בגין, שתקף באיראן". המהלך הזה הצליח, אולי אפילו קצת יותר מדי: דברי נתניהו, ברק וגם מתנגדיהם העניקו לסוכני המודיעין האיראני מידע יקר מפז. כדאי לקוות שמדובר במזימה מתוחכמת, ולא בסתם הפקרות.

ראש האופוזיציה

  מול נתניהו וברק מתייצב ראש חץ אופוזיציוני של איש אחד: מאיר דגן. ראש המוסד לשעבר לא התראיין לאחרונה, אבל את מיטב זמנו הוא מעביר בפגישות ותדרוכים עם עיתונאים ופוליטיקאים שבהם הוא חושף בפני בני שיחו חלק מהמידע שצבר בתפקידו הסודי הקודם, הכל כדי לטלטל אותם לפעול. בשבועות האחרונים בלבד הוא ישב לא מעט פעמים עם יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד ועם יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ'. ההתבטאויות החריפות של השניים השבוע נגד מתקפה הם עוד הד-עמום יחסית של תחזיות הבלהה של דגן. אפשר להיות בטוח למדי שאם היה זוכה כפי שרצה לשנה תשיעית בראשות המוסד, הוא לא היה משלים אותה: דגן היה מתפטר.

  שתי צמרות המערכת הביטחונית, הנוכחית וזו הקודמת, סבורות שתקיפה תהיה אסון. לפיכך, אפשר לראות בפרשת מינויו של השר להגנת-העורף ניסיון למצוא דמויות מקבילות במשקל כבד שתומכות בתקיפה. ראש המוסד מתנגד? נתניהו הציע את התפקיד לראש המוסד לשעבר, דני יתום. ראש השב"כ לשעבר דיסקין עושה נפשות נגד התקיפה? קודמו האגדי בתפקיד, אבי דיכטר, הוא סמכות ביטחונית משמעותית לא פחות. בישיבת התשיעייה הקרובה יעמדו לרשות נתניהו שני רמטכ"לים וראש שב"כ אחד שלפי הדיווחים תומכים בתקיפה.

כלים קטנים, תהליך גדול

  בינתיים, בוהים אנשי נתניהו בייאוש בנתוני הסקרים מארצות-הברית, בין אובמה לרומני. קוראים לה בטעות עקומת הסקרים, כיוון שהיא כלל לא עקומה. כבר חודשים שהפער בין אובמה לרומני נשאר יציב. גם מינויו של פול ראיין כמועמד הרפובליקני לסגן-הנשיא, לא עזר לצמצם את הפער. התחזית של "ניו יורק טיימס", זו שקלעה בול בפעם הקודמת, מעניקה לאובמה 70 אחוז סיכוי לנצח את הבחירות הקרובות. תמונת המצב של מרוץ צמוד מטעה מעט: בארצות-הברית, בניגוד לישראל, העברת אחוז אחד מצד לצד זו קריעת ים סוף. ואובמה מוסיף להוביל בפער קטן אבל בטוח.

  התמיכה הכמעט בלתי-מוסתרת של נתניהו ברומני עוד עלולה להתברר כטעות יקרה. כאשר התורם המרכזי של נתניהו, שלדון אדלסון, מזרים מאה מיליון דולר למטה רומני, וכאשר לשכת ראש הממשלה עוסקת בקידום ביקורו של המועמד הרפובליקני בישראל, ברור שיהיו לכך השלכות.

  סימן השאלה הגדול הוא מדוע נתניהו מתעקש לשים את כל הביצים בסל המחורר של רומני. הוא, כמו גם יועצו המדיני ואיש סודו הקרוב רון דרמר, בקיא בפוליטיקה האמריקנית, ומודע לסיכוייו המשופרים של אובמה לזכות בכהונה שנייה. אי-אפשר להתעלם מההשוואה המתבקשת לנושא האיראני: שם כמו גם כאן, לנתניהו יש יומרה להשפיע, בכלים של מדינה קטנה, על תהליך שנראה גדול בהרבה ממידותיו. האם יצליח בכל זאת באחד משניהם?

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.