עוף אמריקאי על הגריל

כשראש ממשלתנו עורך שיחה עם עיתונאי, הוא לא מסתפק באמירה שהשיחה היא "אוף דה רקורד". הוא הרי זה שנוהג לצטט בדיחה נושנה מפיו של בני בגין: "מה ההבדל בישראל בין און דה רקורד לאוף דה רקורד? יומיים". כשנתניהו נפגש עם עיתונאי הוא אומר: "זה עוף בגריל", רמז שאם העיתונאי לא ישמור על ה"אוף" הוא יהיה על הגריל.

ובכן, לשר הביטחון שלו יש עוד הרבה מה ללמוד בנושאי תדרוכים. בניגוד לתיאוריות הקשר, ההתבטאויות הנחרצות שלו בגנות קרי, אבו-מאזן והתהליך המדיני לא הודלפו כמזימה מתוחכמת לכיבוש הימין אלא בגלל תקלה קשה בפגישה עם עיתונאי.

ג'ון קרי יתגבר על העלבונות שהטיח בו יעלון, אבל לא בטוח שציפי לבני תתגבר. בלי תכנון מוקדם, חשף שר הביטחון את המקום האמיתי שבו מצוי התהליך המדיני: לא באמצע המשא-ומתן, אלא לגמרי בתחילתו; לא על סף פריצת דרך, אלא על סף התהום; לא ערב הכרעות קשות בירושלים אלא ערב תשובה שלילית ברמאללה.

לא סתם האמריקנים זעמו. יעלון פרסם שתי הבהרות, ובשתיהן לא חזר בו אפילו במילה מהאבחנות הקליניות על מותו הוודאי של התהליך המדיני. לא במקרה הם דרשו שראש הממשלה, ולא שר הביטחון, יפרסם התנצלות רשמית. האמריקנים גם פירטו את תוכן ההתנצלות הנדרשת: לא רק כלפי ג'ון קרי, אלא בעיקר על סיכויי המו"מ עם הפלשתינים. העובדה שנתניהו לא פרסם התנצלות כזו, והסתפק במשפט רפה על הצורך להתווכח לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, מוכיחה היכן הוא נמצא באמת.

והמקום שבו נמצא נתניהו, כפי שכבר נכתב פה לא פעם, רחוק מאוד מהמחוזות שבהם נחתמים הסכמים. הוא יעשה כל מה שצריך כדי להאריך את המו"מ, אבל הרבה פחות משצריך כדי להגיע לפשרה ההיסטורית שהאמריקנים רוצים. לו היה שם באמת, היה נושא השבוע בהלוויית שרון נאום יוני בהרבה. אבל במקום לקחת משרון את הציטוטים על הצורך במדינה פלשתינית ובפינוי ההתנחלויות, הוא הזכיר את האמרה הניצית ביותר של המנוח כראש ממשלה, זו שדרשה למנוע מישראל את גורל צ'כוסלובקיה, כשבתפקיד היטלר הערבים שמסביב.

מבחינה פוליטית זה נראה הצעד הנכון של נתניהו. לבני ולפיד יתקשו לצאת מהממשלה כל עוד המו"מ מתנהל. אפילו יו"ר האופוזיציה הרצוג לא מעז לקרוא לפרישתם. המקסימום שהשמיע השבוע אחרי סערת יעלון היה קריאה מנומסת לשניים "לברר מיד עם נתניהו אם הוא מתכוון לשלום". אותם אנשים שחששו שנתניהו יתקוף באיראן הם גם אלה שחושבים שהוא יחתום על הסכם עם הפלשתינים.

החמור והמשיח

טנדר מלוכלך ומעלה אבק עצר לילה קיצי אחד לפני שמונה שנים בשער המאחז "בני אדם". זה היה חודשיים לפני שהדחפורים יעלו על גוש קטיף. מן הרכב קפצו שני אנשים, אחד רזה וגבוה ואחד שמן ונמוך. שניהם שתקנים ידועים. הראשון: זאב חבר, זמביש, ממציא המאחזים והמנהיג הבלתי-מעורער של המאבק בהתנתקות. השני: חבר הכנסת דאז עמרי שרון. יותר מששנאו הכתומים את אריאל שרון, הם שנאו את בנו. הוא לא צלח את התעלה ולא בנה את השומרון, אבל כן נפגש עם ערפאת ולפי כל הפרסומים היה מראשי הדוחפים לפינוי גוש קטיף, הזיגזג המהיר והמסתורי ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

כאשר פורסם דבר הדייט הידידותי הזה, הוכו רבים מהמתנחלים בהלם. בעיצומו של מאבק מר, כשמועצת יש"ע קוראת לציבור למרי אזרחי ושרון משווה את הנהגת המתנחלים לארגון טרור ("מתנגדי ההתנתקות, כמו יש"ע וכ"ך", אמר אז בנאום לאומה), הבן לבית שרון ואבי ההתנחלויות מטיילים באוויר הצח כאילו לא הייתה עקירה בעולם.

ההגמוניה של מועצת יש"ע הייתה מתרסקת כנראה בכל מקרה חודש אחר כך, בכפר מימון, אבל גם חשיפת הקשר בין זמביש למשפחת שרון תרמה את תרומתה. רבבות הפעילים במאבק האזרחי הגדול של הדור האחרון התקשו להבין את הפער בין סיסמאות הקרב הבלתי מתפשרות על הבמה לבין הידידות הנמשכת מאחורי הקלעים בין המשפחות. מקורבי זמביש הסבירו אז שבשביל להסדיר עוד דונם ועוד מאחז אפשר גם לשתף פעולה נקודתית עם ראשי פורום החווה, אבל לצערם הגישה המפא"יניקית הישנה בדיוק פשטה את הרגל: פינוי גוש קטיף היה ההוכחה המכרעת שהתודעה קובעת את ההוויה, ולא להפך. אם ארבעים שנות התנחלות נעלמו בתוך שבוע של בליץ תקשורתי, מה כבר יעזור עוד קרוואן ב"בני אדם".

"על הכול תכסה אהבה גדולה", אמר השבוע זמביש מול ארונו של אריאל שרון, והזכיר קצת את הסיסמא של המאבק הכושל ההוא, "יש בנו אהבה והיא תנצח". הוא עמד שם, בחולצה פתוחה וכיפה סרוגה גדולה מול סגן נשיא ארצות הברית ו-21 משלחות מהעולם, והשמיע נאום סנגוריה נלהב על מפעל ההתנחלות. גם זמביש הפיק את לקחי ההתנתקות, והשבוע התברר שגם הוא מאמין בכוחן של מילים, לא רק של מעשים. זו הסיבה לכך שנעתר ללחצים של משפחת שרון לנאום בטקס בכנסת. עם כל הכבוד לתואר "חבר המשפחה", שבו הוצג על ידי המנחה, לא בשל כך נקרא אל הדוכן, ממש כשם ששרון לא זכה לסיקור תקשורתי חנף כל-כך רק הודות לחוש ההומור הנפלא או לכישורי רעיית הצאן שלו. כרגיל ביחסים בין השרונים לזמבישים, גם הפעם שני הצדדים ניסו להשיג משהו זה על חשבון זה: אלה, פיוס מאוחר עם מחנה הימין הנבגד, ואלה – לגיטימציה בינלאומית. זמביש ושרון המשיכו עד הרגע האחרון לשחק במחזה "חמורו של משיח". וכרגיל, גם הפעם לא ברור מי פה המשיח, ומי פה החמור.

הומור מקברי

החלטה תמימה במיוחד – או זדונית במיוחד, תלוי את מי שואלים – החליטה להושיב זה לצד זה בלוויה בחוות שקמים את אהוד אולמרט ואהוד ברק. המשטמה בין שני ראשי הממשלה לשעבר שברה את כל השיאים, וכבר הביאה לחשיפת סודות מדינה בנוגע לפעולות עלומות. לראות את שניהם צמודים זה לזה בעל כורחם למשך יותר משעה היה מראה סרקסטי במיוחד. שרון היה נהנה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.