על הקשר בין החביתה של בן גוריון והשקשוקה של מוזס ונתניהו

לאורך כל החורף טבעת החקירות הלכה והתהדקה על ראש הממשלה. הטבות כספיות גדולות מאלי הון עמדו במרכז הפרשה. בנו נכנס ויצא מחדרי חקירות, בן משפחה אחר הלך והסתבך. החוקרים פקדו את מעון ראש הממשלה פעם, ועוד פעם, ועוד אחת, ובליכוד כבר החלו להיערך לקרב הירושה. בפרקליטות התגבש קונצנזוס שיש די ראיות כדי להעמיד לדין. היועץ המשפטי הטרי לממשלה, שנתפס חלש ולא מנוסה, הסתגר בחדרו עם מסמכיו, ומדינה שלמה עצרה את נשימתה.

זה היה ב-2004, וראש הממשלה היה אריאל שרון. הפרשה ההיא הסתיימה בהחלטה מהדהדת של מני מזוז לסגור את תיק האי היווני נגד שרון, בניגוד מוחלט להמלצתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל. שווה להתעכב על המחלוקת ההיא, כי היא עשויה לחזור אלינו בגדול באביב הקרוב, ועם ראש ממשלה אחר.

הפרקליטה ארבל, יחד עם שבעה בכירים, תמכו בהעמדתו לדין של שרון, מפני שבחוק כתוב שאדם יועמד לדין אם יש "אפשרות סבירה להרשעה". לא ודאות, או ודאות קרובה, אלא אפשרות סבירה. ארבל ראתה מולה סיפור סבוך, והחליטה שאם יש ספק אז אין ספק – כתב אישום.

היועץ מזוז חשב הפוך. בחוות דעת חריפה במיוחד נגד ארבל הוא כתב למעשה שיועץ צריך להגיש כתב אישום נגד כל אדם, גם ראש ממשלה, רק אם הוא מעריך שהאירוע יסתיים בהרשעה. "תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום".

יש יותר מחשד סביר שהעמדה המנוגדת נובעת גם מהוותק. ארבל שכבר עמדה על סף מינוי לבית המשפט העליון לא סיכנה את עצמה או את מעמדה, והעדיפה שחשדות כבדים נגד ראש ממשלה לא יישלכו לארכיב המשטרה. מזוז הטרי ידע שזיכוי מהדהד של ראש ממשלה בבית משפט יהיה הדבר היחיד שמישהו יזכור מתקופתו כיועץ. הראיה לכך היא מזוז עצמו: שנתיים וחצי אחר כך אותו מזוז, עם יותר ניסיון, ביטחון והרשעות של אישי ציבור על חגורתו, שלח את שר המשפטים חיים רמון למשפט הנשיקה המפורסם למרות שהאירוע היה גבולי והוא לא היה משוכנע כלל בהרשעה.

בדרכו של  איזה מזוז יפסע היועץ מנדלבליט? ממה שידוע כרגע, ומן הסתם לא ידוע הכל, בתיק אלף יש ויכוח סוער על פרשנות המתנות ובתיק אלפיים על עצם הפליליות של ההקלטות. ואולי בין מזוז למזוז, מנדלבליט יבחר דווקא בדרך רובינשטיין? הוא יציע לנתניהו את העסקה שהוצעה לנשיא ויצמן כשסכומי כסף גדולים ולא חוקיים התגלו בחשבנו – אתה תפרוש מתפקידך, ואני אסגור את כל התיקים, כי אם לא – אצטרך להגיש נגדך כתב אישום. מה יענה אז נתניהו?

 

ניפגש במאי?

בוול סטריט קוראים לזה "מדד הפחד", דרך לבדוק אם השוק בדרך לתנודות גדולות. מדד הפחד המקומי זינק השבוע לשיאים שבהם לא היה מאז שלהי הכנסת הקודמת: חמש שותפות יש לנתניהו בקואליציה. שלושה מראשיהן מעריכים שהפרשה הנוכחית תסתיים בכתב אישום. אביגדור ליברמן, למשל, מעריך שכבר במאי או יוני הקרוב יוכרזו בחירות בישראל.

בדרך כלל כדאי לקחת תחזיות כאלה בערבון מוגבל, אבל במקרה של כל הנ"ל התחזיות האלה גם יוצרות מציאות: אם אתה שותף בכיר אבל מעריך שבקרוב יוכרזו בחירות, אתה תנסה לצבור פופולריות ולקבוע סדר יום שנוח לך, וצעדים כאלה מטיבם מערערים את היציבות ומקרבים את הבחירות.

נתניהו יכול להתנחם בהצהרת התמיכה החד משמעית מבנט ("על סיגרים לא מפילים ראש ממשלה") ומדרעי ("בכנסת הזו לא נקים ממשלה עם איש חוץ מנתניהו"). שניהם קיבלו השבוע טלפונים עצבניים משרים בכירים בליכוד אחרי שהשמיעו את דבריהם.

 

משהו ממני

מה שזוכרים הצופים מהמחזה "היילכו שניים יחדיו" הוא ריח עז של חביתה. ההצגה מתארת מפגשים סודיים בלונדון בשנות השלושים בין שני אויבים מרים, דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. השניים הטיחו זה בזה איומים ועלבונות, אבל בסדרת המפגשים ההיא שנועדה לגבש אחדות לאומית הם גילו הערכה הדדית עמוקה. המחזה מתאר אירוע שקרה באמת, כשז'בוטינסקי מגיע רעב, ואויבו בנפש נעמד ליד הגז ומכין לו חביתה. זה הדבר המעשי היחיד שיצא מהפגישות של שניהן.

בהבדלים המתחייבים, הדבר המפליא ביותר בפגישות השקשוקה של מוזס נתניהו הוא לא הטקסט אלא המנגינה. עסקאות מעלות צחנה שמערבות עיתונות ותקשורת לא יפתיעו אותנו בכל הנוגע לשני האדונים האלה. אבל התמלילים לא מעלים ולו אבק של דם רע בין השניים, שרדפו זה את זה בחמת זעם לאורך שש הכנסות האחרונות ובפרט שבועיים קודם לכן, בהצבעה בכנסת על חוק "ישראל היום". מוזס מקפיד בכבודו של נתניהו, נתניהו כמעט אכפתי למוזס, והשניים מרעיפים זה על זה מחמאות הדדיות וטיפים לחיים נכונים: מתי כדאי ללכת לישון, כמה אלכוהול רצוי לשתות. רק ראיון משותף ב"זמנים בריאים" חסר. איפה האיבה? איפה השטנה? מנין האינטימיות?

עיון בלוח הפגישות של נתניהו במהלך מערכת הבחירות מעיד שהתופעה הזו משונה, אבל אופיינית לראש הממשלה. באותה תקופה בדיוק, בנסיבות קצת שונות, הוא ניהל פגישות צפופות, לבביות, דומות להפליא, עם אויב אחר: נפתלי בנט. נתניהו תיעב את בנט לפני ואחרי, בנט ערער את יסודות הקואליציה של נתניהו וחלם לרשת אותו, ונתניהו הכפיש אותו בכל הזדמנות. אבל רגע אחרי שהבית מתמוטט עליהם, הם פוצחים ברומן סוער, עתיר הבטחות הדדיות. השניים, שלא מאמינים זה לזה, חתמו על ברית אי התקפה ואפילו עמדו בה לאורך רוב הבחירות. הליכוד והבית היהודי תפקדו כמטה בחירות עם מסרים אחודים, זהים. למוזס נתניהו הבטיח חוק על חשבון אדלסון, לבנט – את תיק הביטחון על חשבון יעלון. זה דווקא דומה, כי שתי ההבטחות המדהימות, שהוסתרו מהציבור בזמן אמת, לא התממשו מעולם.

ולכן נראה שהתיאור של נתניהו על תרגיל עוקץ שארגן למוזס כדי לתפוס אותו במעשה סחיטה קצת דחוק, בלשון המעטה. בכל הנוגע לפוליטיקה ובחירות, נתניהו הוא טיפוס אינסטרומנטלי מאוד, עם זיכרון קצר: הוא לא נוקם ונוטר אם זה לא מועיל לו. מצד שני, די סביר שנתניהו לא באמת תכנן לחתום על הצ'ק שנתן למוזס, כמו שלא העלה על דעתו לתת לבנט את תיק הביטחון אם לא יהיה מוכרח לעשות זאת. בנט עמד בסיכום עם נתניהו כל הדרך לשמונה מנדטים, מוזס עם עשרות שנות האיבה ההדדיות לנתניהו לא היה מסוגל.

כמה שבועות אחרי הבחירות התפוטר עורך YNET ערן טיפנברון. בצמרת בית ידיעות ראו בו את האחראי לכישלון הקו החריף של הקבוצה נגד נתניהו והליכוד. בזמנו זה נראה כמו ניסיון להיפטר מהש"ג. אחרי התמלילים זה נראה קצת אחרת: האם יכול להיות שמוזס דווקא היה מוכן לפשרה, אבל מלמטה טיפנברון העלה את גובה הלהבות עוד ועוד מתוך אמונה שזה מה שרוצה הבוס? זה גם יכול להסביר למה נתניהו התלבט והתלבט, אבל את הפוסט הראשון שבו נקב בשמו המפורש של מוזס הוא פרסם רק בתשעה בפברואר, ימים אחרי פרשת הבקבוקים. הפרשה אמנם פורסמה ב"הארץ" אבל נתניהו היה משוכנע מסיבותיו שלו שמאחוריה עומדים אנשי מוזס. ההודנא קרסה סופית אחרי חודשיים, ומהחביתה הספציפית הזו כבר אי אפשר היה לעשות יותר ביצה.

 

(פורסם ב״מקור ראשון״)

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.