פוליטיקה ללא פוליטיקאים: מקורבין ועד טראמפ, ולמה בישראל זה לא קורה

הוא עמד שלשום ונופף באצבעו במרחק של שתי חרבות בדיוק מראש הממשלה, המרחק שבין ספסלי הקואליציה והאופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי. בעניבה צהובה מיושנת וזקן בלתי מעודכן, ג'רמי קורבין לא נראה כמו יושב-ראש האופוזיציה של הוד מלכותה ומועמד לראשות ממשלה, יותר כמו אחד הגברים הנרגנים האלה בגיל העמידה שמציפים את עיתוני לונדון במכתבים למערכת.

הבחירה של הלייבור בקורבין הרדיקלי, הסוציאליסט, האנטי-ישראלי, כבר נותחה לעייפה. ההנחה המקובלת היא שמדובר בצעד אובדני של המפלגה, כזה שיבריח את אחרוני בוחרי המרכז לזרועות השמרנים. אבל ההיבט המעניין יותר הוא הגל העולמי שקורבין הוא רק אחד ממייצגיו: הניסיון האנטי ממסדי להשתלט על הממסד, הפוליטיקאים שאינם פוליטיקאים.

כמו קפה ללא קפאין, או סבון ללא סבון, הם מנסים להשתלט על המערכת הפוליטית בטענה שאינם פוליטיקאים. הם משווקים לקהל עייף, ציני, מתוחכם וחסין מספינים שהם אחרים. הילרי קלינטון היא מכונה פוליטית משומנת, עתירת מזומנים וממוקדת עד אימה. אבל בחודש האחרון היא צוללת בסקרים מול ברני סנדרס, סוציאליסט יהודי מקשיש שנראה כמו השכן מועד הבית. במפלגה הרפובליקנית דונלד טראמפ מבצע פיגוע דריסה בפוליטיקלי קורקט אבל עולה כפורח בסקרים, מביס את כל המועמדים שמתעקשים להתנהג כמו תיבת מסרים מחויטת, בראשם ג'ב בוש.

הבוחר האמריקני אולי יבחר בסוף בובה ממוכנת כזו לתפקיד הנשיא, אבל בהצבעתו בסקרים כרגע הוא מביע עייפות מהמזון המהונדס שהוא נדרש לבלוע בצייתנות אחת לארבע שנים. גם פעילי הלייבור לא בהכרח החליטו להתאבד עם קורבין; הם פשוט מעדיפים למות זקוף מאשר לחיות שפוף עם עוד מועמד רהוט ונאה, בוגר אוקסברידג' שמעמעם את המסרים כל הדרך לקלפי.

התמורות הטכנולוגית, בראשן כמובן הרשתות החברתיות, האיצו מאוד את התהליך הזה, שבו הפסקנו לחפש מנהיג מורם מעם והתחלנו לתור אחר מישהו כמונו. לא מנהיג, סחבק. זה התהליך שהביא את ראש ממשלת בריטניה, עם עשרות מיליוני סטרלינג בחשבונו, להצטופף במושבים של חברת שכר זולה בדרך לחופשה בחו"ל.

דווקא ישראל הבלתי פורמלית, הלא מחויטת, ישירת-הדיבור, מייצרת משום מה מנהיגים מעונבים ומרוחקים, בראשם כמובן נתניהו, שונה כל כך באורח חייו מזה של מצביעיו. הדוגמא הכי קרובה, בדוחק, היא הססמא "בנט זה אח" שהביאה פעיל הייטק אלמוני, מקריח, חובש כיפה וצעיר להישג שיא בזכות שיווקו כאחד מהחבר'ה.

העניין הוא שהבוחר המודרני כה מיואש מהפוליטיקאים שלו, כך שהוא אולי בוחר בהם, אבל ספק אם בוחר להאמין להם. האם גם המועמד שמדבר בלי יועצים אסטרטגיים עושה זאת בעצם בעצת יועציו האסטרטגיים? או, אם לשאול שורה קולעת משיר של נעם יעקבסון: "בפוזה תמידית של אחד נטול פוזה, מקביל להתלבש ברישול".

הספק הזה סביב הפוליטיקה החדשה כבר ישן למדי: דייויד פוסטר וולאס המנוח פרסם בשנת 2000 כתבה בלתי נשכחת ממסעו באוטובוס הקמפיין של ג'ון מקיין למועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אוטובוס שעליו התנוססה הכתובת "אקספרס הדיבור הישיר". מקיין התגאה בכל עצרת בהיותו אנטי-פוליטיקאי שתמיד יגיד את האמת (ובכל עצרת אמר זאת בדיוק באותו ניסוח כאילו-ספונטני). פוסטר ירד מהאוטובוס מבולבל:  "קשה להאמין כמה הבוחרים לא מאמינים לפוליטיקאים שלהם, גם כשהם מתלבשים, מדברים ומתנהגים כמותם ממש, ואולי בגלל זה".

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.