קרנבל במחל: הטיפ המנצח של נשיא ברזיל לנתניהו

את הטיפ המנצח של נתן לבנימין נתניהו נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו. כשביקר כאן לפני בשבוע שעבר, תשעה ימים לפני הבחירות, ביקש האורח לצלם עם נתניהו שידור חי בפייסבוק לתומכיו בבית. נתניהו זקף אוזניים. בולסונרו סיפר שהוא לא מסתפק בוידאו של דקה פה ודקה שם, אלא מקיים גלים פתוחים שלמים, לא מהוקצעים, שבהם הוא מדבר ומדבר אל בוחריו הברזילאים.

נתניהו התבשל עם הרעיון שבוע. הסרטונים הקצרים שלו לא הקליקו במיוחד. בשש בערב, ביום הבחירות, כשאחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד היו באמת בשפל, נתניהו החליט: הוא ביטל אירוע באשדוד, והתיישב במשרדו מול הטלפון הסלולרי בחדר העבודה בבלפור, בידו פתק ענק של מחל. "מצב חירום בימין", זעק הסטטוס, "לפיד וגנץ מובילים בארבעה מנדטים. צאו להצביע מחל עכשיו!!! שידור חי, גל פתוח". במשך קרוב לתשעים דקות, עת נעילת שער של מערכת הבחירות,  הוא שידר בחי.

למעלה מרבע מיליון איש צפו בנתניהו. במי מהם שלא הצביע נתניהו האיץ לעשות זאת, ובמי שכן – להתקשר לשלושה חברים ולגרור אותם בשערותיהם לקלפי. זה עבד. אישה אחת התקשרה לספר שנעמדה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, הפייסבוק משדר מהטלפון בידה, וגררה בצעקות 18 איש להצביע מחל. בארבע לפנות בוקר, כשעמודת המנדטים של הליכוד עמדה כבר על 35, נתניהו העריך שזה היה ה"ערבים נעים" של 2019. שגרירות בירושלים הוא לא קיבל מבולסונרו, אבל את עצת הזהב כן.

לא, הוא לא ידע שהוא הולך לנצח, וכן, הוא כבר נערך להפסד. "אתם מבינים שאנחנו מפסידים, כן?" אמר ליועצי המדיה החדשה שלו בסוף השבוע האחרון. ארבעים דקות לפני סגירת הקלפיות, כשהשמועות סיפרו על פער לטובת כחול לבן במדגמים הוא נשאל מה עכשיו, וענה: "אז אין ברירה. אשמש כיושב-ראש האופוזיציה". בסוף זה הסתבר כשלוק אחד גדול מול כל השמאל.

 

נאום הכלניות 2

הפוליטיקאי בני גנץ עשה בתום בחירות 2019 את מה שעשה הגנרל בני גנץ בתום "צוק איתן" ב-2014: ניסה לשווק תיקו עגום כניצחון סוחף. נאומו בגני התערוכה היה נאום הכלניות 2.

מאחורי המאמץ הצה"לי משהו לצרוב את התודעה עמדו יאיר לפיד וגבי אשכנזי. נתוני המדגם של מינה צמח ומנו גבע על יתרון משמעותי לכחול לבן הסתדרו עם סקר של מרק מלמן, שדי פישל בבחירות האלה. זה, וההתלהבות שהביאו איתם הפעילים מהקלפיות, הוביל לנאום שכבר בזמן אמת נראה לצופים בבית תמוה. מוח קונספירטיבי יתהה אם בצמרת כחול לבן לא היו מי שדי נהנו להגחיך את גנץ בנאום ניצחון, לקראת המאבק על הנהגת הרשימה.

כדי לנצח ראש ממשלה ימני במדינה ימנית יש צורך בהרבה יותר מאשר מה שסיפקה רשימת ששת השבועות שהתארגנה בן לילה בסביון. קמפיין טוב לבדו לא מנצח בבחירות, אבל בלעדיו בוודאי שאי אפשר לנצח. המסר שהחל ב"אין יותר ימין ושמאל" תוך תשלום מחיר מופקע ליעלון ואנשיו ויתר תוך שבועות על קולות הימין הרך עד לאקט הקניבליסטי המוכר של חיסול השמאל-מרכז. נתניהו הדף את המפלגנץ אל השמאל כשהוא הולם בפטיש ה"שמאל חלש", נעזר בשורת שיריונים תמוהה ברשימה, ממיקי ("הגז בים") חיימוביץ' ועד אבי ("אני איש עבודה") ניסנקורן והרל"שית שלו. רשימה שהוקמה בניסיון להביס את הימין חיסלה את מחנה השמאל.

המסר הטקטי מהבחירות האלה הוא שהנהגה רב-ראשית איננה עובדת. היו כמה רעיונות שיכלו לנגוס קשות בליכוד: למשל קמפיין "זה גנץ או ישראל כץ" שנועד לעקוף את הפופולריות של נתניהו. אבל זכות הוטו של כל אחד מהרביעייה חיסלה כל רעיון מחוץ לקופסא. התוצאה הבלתי נתפסת הייתה שביום הבחירות התנהלו ברשת ארבעה קמפיינים שונים: יעלון עם הצוללות הבלתי נמנעות, גנץ  עם הבטחה להעלאת תקציב הבריאות, ולפיד ואשכנזי עם מסרים משלהם.

פרשת הטלפון דפקה את הדימוי האישי של גנץ, וההקלטות מהישיבות הסודיות ביותר קלעו את הרשימה לגל האשמות פרנואידי. את הימין הרך שהביט בטלויזיה וביקש לראות ראש ממשלה זה הרתיע.

הכנסת ה-21 מטילה על כתפיו של בני גנץ משימה בלתי אפשרית: להפוך מרשימה למפלגה, ואוסף אקלקטי של דמויות מרחבי החברה הישראלית לסיעת אופוזיציה. הסיכויים נגדו. בוחריו חנו בכחול לבן, אבל ההיסטוריה מלמדת שהם נוטים לנסוע בין בחירות לבחירות. נתניהו יעשה כמיטב יכולתו לפרק את סיעתו לרסיסים. נטל הכישלון והיעדר מוסדות מפלגתיים שבהם אפשר ליישב סכסוכים אינו מבשר טובות.

אבל זו הטקטיקה. האסטרטגיה היא שכשלוקחים בחשבון את הקולות שבוזבזו תחת אחוז החסימה אין מנוס מהמסקנה שיותר מצביעי מרכז עברו לנתניהו ממצביעי ימין שעברו לגנץ. אם שלושה רמטכ"לים לא הצליחו, אז כנראה שלא הכל אנשים. צריך גם רעיון. אומרים שנתניהו פיצח את קוד ההפעלה הישראלי. האמת היא שאלה מתחריו שמקישים כל הזמן קוד שגוי.

 

אקסטרא שמאל

בבוקר שבו הוקמה כחול לבן אמר יועץ הסקרים שלה, ישראל בכר, "זכרו את היום שבו נפלה פצצת אטום על השמאל". הוא לא טעה. במשך שנים יש פער עצום בין הציבור לבין הפוליטיקה: בכל מחקר עולה שרק עשרה אחוז מהציבור היהודי מגדירים את עצמם שמאל, עוד שלושים אחוז מרכז והשאר – ימין. אבל בכנסת הייצוג של השמאל היה גדול יותר, ושל המרכז- קטן.

כחול לבן תיקנה את פערי הארביטראז' האלה. היא החליפה את מרב מיכאלי ומוסי רז בחילי טרופר וצביקה האוזר. תריסר חברי כנסת שהצביעו בעד המסתננים בתל אביב הוחלפו בתריסר שיתמכו בעידוד הגירתם. השמאל הישראלי מוגר למעשה, וקולותיו הכניסו לכנסת 5 נציגים של מפלגת ימין מובהקת, תל"ם, שהסתייגותה היחידה מנתניהו היא אישית. לפיד, ואחריו גנץ, לא העזו לחלוק בפומבי על השקפת העולם הימנית, ובכל זאת גרפו את קולות המרכז-שמאל.

אחרי עידן נתניהו, המעבר ההיסטורי הזה גם יתחדד. החלוקה המלאכותית לימין מול "שמאל מרכז" מתעלמת מאפשרות אחרת: "ימין מרכז" מול "שמאל מרכז". בעידן פחות קוטבי, פחות כן-ביבי-לא-ביבי, המחנה הלאומי היה מונה כבר 75 מנדטים: הימין בכנסת החדשה, המנדטים שנשרפו תחת אחוז החסימה וחמשת אנשיו של יעלון.

מפתה לראות את בחירות 2019 כפרק נוסף בסיפורו האפי של בנימין נתניהו, שהצליח שוב להיות אנדרדוג, ושוב לסיים בניצחון ענק. אבל זה גם סיפורה של מדינה שבה יש מחנה אחד עצום, הימין הישראלי ועוד כמה הערות שוליים. המחנה הזה משלב פסימיות זהירה בנושא המדיני, כיפה על הראש או בתא הכפפות, חשדנות מובנית כלפי האליטות ורמת חיים שעולה באיטיות אבל בהתמדה. אף מפלגה רצינית לא העזה להציב אלטרנטיבה להשקפותיו מיליון מצביעיהם הם עדות גם לחוסר ההשלמה עם אישיותו של נתניהו וגם להשלמה עם עמדותיו.

 

קיבלו נ'

הכישלון של נפתלי בנט ואיילת שקד נולד בגלל האות נ'. 36 שעות לפני סגירת הרשימות, הייתה הימין החדש המפלגה הראשונה להגיש את רשימתה לכנסת. ראשיה נסמכו על מודיעין מוטעה שלפיו גנץ ולפיד לא יתאחדו, והניחו שבהיעדר מירוץ ראש בראש, הם יוכלו לצמוח על חשבון הליכוד. בשביל זה היה צורך באות אטרקטיבית ובהרשמה מוקדמת. בדיעבד, הסתבר שהם קיבלו נ' גם בקלפי.

לולא הגישו את הרשימה היו היום בנט ושקד מועמדים לתיקים בכירים בסיעת הליכוד הענקית. לולא פרשו קודם לכן מהבית היהודי היו מסיימים כנראה עוד ערב בחירות עגום עם שישה-שבעה מנדטים גג. הגוועאלד של נתניהו לא היה פוסח גם על הסיעה הבלתי אטרקטיבית שעזבו. כחלון ימין שפוי, ובנט בכל מקרה היה ימין שתוי.

השיגעון הדתי-לאומי התפרץ בבחירות האלה במלוא תפארתו התמוהה: שילוב שהשר לשעבר שי פירון תיאר פעם כשילוב נדיר בין תסביך נחיתות ושגעון גדלות. הציבור שהפך בשנים האחרונות לאחד המגזרים החשובים מבחינה אלקטורלית זכה ליחס בלתי פרופורציונלי מכיוון צמרת המדינה. הוא הרגיש מצד אחד שהוא במוקד תשומת הלב הלאומית, ומנגד – שהוא לא במוקד קבלת ההחלטות. אליה הצטרפו אנינות הטעם הבוטיקית שמאפיינת חלקים מהמגזר.

התוצאה הייתה שלוש מפלגות דתיות לאומיות בתחפושת התייצבו על קו המירוץ: איחוד הימין החרד"לי, הימין החדש וזהות של משה פייגלין, שכמעט כל מצביעיה באו מהציונות הדתית. ויש כמובן את המפלגה הסרוגה הגדולה מכולן, הליכוד.

בנט גילה שאת הצעירים עד גיל 30 לקח לו פייגלין ואת המבוגרים יותר – נתניהו. הוא נקלע לסיוט על גבול אחוז החסימה. במקום לחבק את נתניהו כמו דרעי הוא נקלע שוב ושוב למארבים, תקף את המועמד הכי פופולרי בתולדות הימין – והפסיד. התוצאה קטלנית: שנים של קטטות בין שני אגפיה של הציונות הדתית, הליברלית והחרד"לית, הביאו לקרע שמחזיר אותה מהמושב הקדמי אל תא המטען. את המחיר משלמת דווקא החילונית שבחבורה, איילת שקד. היא כבר החלה לבדוק הצעות נדיבות בהייטק.

אם נתניהו יודע לזהות זאת, הוא יפתח בקרוב מפקד גדול בציונות הדתית, ויגבה אותו במינויה של ציפי חוטובלי לשרה הדתיה-לאומית הראשונה. על הרצפה מונחים עכשיו עשרה מנדטים ימניים מפוחמים, שבדיוק סיימו מדורת ל"ג בעומר של שריפת קולות.

 

הוא יקיים פגישות משא ומתן עם ליברמן, ייפגש בחשאי עם כחלון, יסגור דילים עם סמוטריץ' ויכתוב קווי יסוד עם החרדים. אבל מתי יקיים נתניהו משא ומתן קואליציוני עם הליכוד?

מפלגת השלטון שנקראת נתניהו תחזיק כנראה בראשות הממשלה ובעוד תיק בכיר. ישראל ביתנו עם 5 תרצה את הביטחון, וכולנו עם ארבעה את האוצר. אבל השותפה הנקראת הליכוד, שמונה 34 חברים, תסתפק בתיקים זוטרים בהרבה. גם בכנסת הבאה הצירוף "שרים בכירים בליכוד" יהיה יותר ביטוי לשוני מהעבר מאשר תיאור עובדתי של המציאות.

שלוש תופעות שונות מתלכדות כאן: הראשונה, שיטת הממשל הישראלי שמתעדפת סחטנות וסיעות קטנות. השניה, מצבו המשפטי של נתניהו, שמקים כאן לא רק ממשלה אלא גם כיפת ברזל משפטית. הוא רוצה ממשלה יציבה גם תחת כתב אישום, או כדי למנוע כתב אישום, והוא ישלם טוב. זו תהיה עסקת תיקים תמורת תיקים. והשלישית, היא אמונתו של נתניהו שאת המנדטים הוא הביא, לא בכיריו.

כץ וארדן, ברקת וגלנט, שטייניץ ואלקין, לוין ודיכטר, ייאבקו על קומץ תיקים בינוניים ועל שפע תיקים זוטרים. הם יתענו עכשיו שבעה שבועות ארוכים, עד הקמת הממשלה, בשאלה אם זה יהיה חינוך או תחבורה, תיירות או קליטה. התמורה שיידרשו לשלם על הסחורה הדלה היא הסכמה להכנסת ליברמן ו/או כחלון אל הליכוד, מה שרק יצופף עוד את הצמרת לקראת קרב הירושה שלא ברור מתי בכלל יתחיל.

הדמות המרתקת ביותר היא גדעון סער. האם נתניהו יעניק לו תיק חשוב יחסית ויחסל את העימות בין שניהם, או שיעמיד אותו על קרני הדילמה בהצעה משפילה של השר לשיתוף פעולה אזורי, למשל? ומה יעשה סער אם זו ההצעה שיקבל, בהנחה שנתניהו שורד כתב אישום?

ואפשר כמובן גם לתהות עד מתי נגזר עלינו לקום אתמול בבוקר, אל עולם שבו ליברמן ונתניהו מנהלים מו"מ קואליציוני? ההצגה העייפה הזו תלווה אותנו גם אל העשור השלישי של המאה.

פורסם ב"ידיעות אחרונות"

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.