ריבלין נשאר ריבלין

בתחילת השבוע הקרוב תגיע שיירת נשיא המדינה לעלי. כשנקבע הביקור הזה, ראובן (רובי) ריבלין היה אביר הימין, האדם הראשון במשכן נשיאי ישראל שתומך בסיפוח יהודה ושומרון. כשהוא יצא לפועל, ריבלין הוא כבר אביר השמאל.

איזה עולם הפוך: רק לחשוב על תוצאות הבחירות לנשיאות לו נערכו היום: הבית היהודי והליכוד היו הולכים עם מאיר שטרית או דליה איציק; ציפי לבני, יצחק (בוז'י) הרצוג וזהבה גלאון היו תומכים באיש שהתנגד השבוע לחוק הלאום וגירש את עמיר בניון מבית הנשיא.

ההלם והאכזבה בימין מוגזמים כמעט כמו ההפתעה והאושר בשמאל: ריבלין הוא קליינט ותיק ומוכר. כיושב ראש כנסת התנגד לאותם חוקי לאום ונשא אותם נאומים נלהבים. אביגדור ליברמן לא התנגד לו במקרה, וגם לא אחמד טיבי. לשניהם, מכל צד, חשובות העמדות בנושאים האזרחיים-דמוקרטיים יותר מאשר השאלה הפלשתינית. ההפתעה היא נחלת אלה שהצביעו או לא הצביעו לריבלין בגלל עמדותיו המדיניות: אורית סטרוק וציפי לבני, נניח.

לכן, האכזבה בימין נובעת לא ממה שריבלין אומר אלא ממה שהוא לא אומר – כלומר, מהעובדה שלצד עמדותיו הליברליות הבלתי מתפשרות, הנשיא העשירי לא נותן פומבי גם לעמדות הלאומיות שלו. הם חושבים שאם לשמעון פרס היה מותר להישבע אמונים לשתי המדינות, לריבלין מותר להזכיר מעת לעת שהוא רוצה רק מדינה אחת בין הירדן לים. במילים אחרות: הם לא היו כועסים על הביקור בכפר-קאסם לו הנשיא היה מגיע במקביל גם לכפר-תפוח.

הדילמה הנוראה של נתניהו

הממשלה הזו התקלקלה כבר בתהליך הייצור. ממשלת נתניהו השלישית הייתה בעצם ממשלת לפיד-בנט: זו הקואליציה הראשונה כאן שלא הורכבה על ידי ראש הממשלה אלא נכפתה עליו על ידי כוח חיצוני. האופן שבו נבנתה הפך אותה לדרמה. הקרע המאוחר בין יאיר לפיד ונפתלי בנט ובין בנימין נתניהו לליברמן הפך אותה לטלנובלה: הרבה אחים והרבה אחיות, ומעט מאוד שלום בית. גיור ודיור, לאום ו'ישראל היום' – כל אלה רק תירוצים לבחירות המוקדמות שעשויות להיות מוכרזות כבר בשבוע הקרוב.

זו הסיבה לכך שנתניהו משקיע כל כך הרבה משאבים ותעצומות נפש בחידוש הברית הפוליטית עם החרדים. בשבוע שעבר הציע לחרדים להצטרף לממשלה. למזלו, ש"ס ויהדות התורה חסכו ממנו את האסון האלקטורלי הזה. ממשלת 61 שנואה עם חרדים ומול יו"ר אופוזיציה כלפיד הייתה נגמרת מהר ורע. גם הצעתו המעודכנת להקדמת הבחירות תמורת התחייבות חרדית לחבירה אליו אחרי הבחירות רחוקה מלהיות שוס בדעת הקהל. סודות, כמו שאמר פעם יצחק שמיר, נשמרים בין שני אנשים בתנאי שאחד מהם מת.

אם נתניהו יקדים בשבוע הבא את הבחירות, כל עוזר פרלמנטרי יבין שבכיס חליפתו של ראש הממשלה יש פתק מיעקב ליצמן ואריה דרעי. סדר היום של הבחירות, במקרה כזה, לא יהיה חוק הלאום או איראן – הוא יהיה על חרדים, סחטנות, כספים ייחודיים וכל הנושאים הישנים והטובים שבנו את משפחת לפיד לדורותיה.

כדאי לזכור מה הייתה הפעם היחידה שבה הממשלה המסוכסכת הזו הצליחה לעשות משהו: בשבוע אחד בחודש מרץ הביא יו"ר הקואליציה דאז, יריב לוין, שלישיית חוקים: את חוק המשילות של ישראל ביתנו, את חוק הגיוס של יש עתיד ואת חוק משאל העם של הבית היהודי. ליברמן, לפיד, בנט ולבני יכולים היו להצביע זה בעד זה וכולם בעד נתניהו רק כשהם שרויים במצב המזכיר את השלישייה המפורסמת מ'ספרות זולה': כל אחד מכוון אקדחים לשני האחרים.

אם לבחור באלגוריה יותר מעודנת, בממשלה הנוכחית עושים עסקים רק במזומן. לכן, בעולם מושלם, היה אפשר לסגור על דיל משולש של חוק הלאום, מע"מ 0 ותקציב. מבחינת נתניהו, אם אפשר להתחייב גם על גניזת חוק 'ישראל היום', מה טוב.

הבעיה היא שראש הממשלה מתבקש עכשיו לשלם באשראי על יציבות הממשלה. הוא נדרש לאשר לאלתר את חוק מע"מ 0 – או יותר נכון, כבר לפני שבועיים – אבל את הסחורה המבוקשת, יציבות קואליציונית, ייתכן שלא יקבל. למה שאתן ללפיד מיליארדים שיבנו אותו בציבור, תהה נתניהו בקול, אם בעוד חודשיים הוא יפיל אותי? לכן חוק מע"מ אפס התעכב, התקציב נתקע והשאר היסטוריה.

יש כמובן מרכיב מרכזי של פרנויה בתסריט הזה. הציבור הישראלי, כזכור, לא בחר בלפיד כדי לאשר יוזמות מע"מ אלא כדי להוריד את מחירי הנדל"ן. אין לו שום כוונה לפרוש, ומי שלא מאמין צריך היה להביט בפניהם המבוהלות של לבני ולפיד השבוע בישיבת הממשלה. אבל נתניהו לא מאמין להם: חברי הממשלה הזו סובלים מדירוג אשראי נמוך זה בעיני זה.

הרבה אנשים נכנסים ויוצאים מלשכת ראש הממשלה בימים האחרונים: ישראל כץ וזאב אלקין מטפטפים כל הזמן לראש הממשלה שהוא חייב לחדש את הברית ההיסטורית וללכת לבחירות; גלעד ארדן ואחרים מזהירים אותו שזו התאבדות פוליטית, שבעוד ארבעה חודשים הוא יהפוך לראש ממשלה לשעבר; בתווך נמצא ארי הרו, ראש הלשכה החדש-יחסית והכמעט אלמוני. נתניהו לא זז בלעדיו. הוא יודע שלהרו אין אינטרסים פוליטיים ואין חברים במערכת חוץ מראש הממשלה עצמו. השיחות ביניהם – באנגלית כמובן – יקבעו לאן הממשלה הזו הולכת.

בחירות בכל שנה

אם אתם חושבים שלהיות מינה צמח זה קשה, נסו להיות סוקר בבריטניה בימים אלה: הממלכה המאוחדת תלך לבחירות בעוד חמישה חודשים, או ליתר דיוק – ל-635 מערכות בחירות נפרדות. פעם זו הייתה עבודה קלה יחסית: הלייבור והשמרנים זכו ב-95 אחוז מהמושבים. אלא שבריטניה עוברת ישראליזציה מואצת: שתי המפלגות הגדולות צוללות בדעת הקהל. לראש הממשלה השמרני קמה מפלגה מימין, UKIP. מנגד, המפלגה הליברל-דמוקרטית המריאה ועכשיו מתרסקת, הירוקים נכנסים לפרלמנט לראשונה ושלל שברירי מפלגות וסיעות עולות כפורחות על חשבון הלייבור האומללה.

היה משעשע לראות את החלחלה שבה קיבלו הבריטים אחרי הבחירות האחרונות ממשלה ראשונה בדור האחרון שכללה שתי מפלגות ולא אחת. חוויית הצורך לחלוק בשלטון גרמה להם לתחושה של מיליונר שצריך לחלוק חדר שירותים עם השכנים. עכשיו כבר מגיעים שם למסקנה שיהיה צורך בקואליציה רב מפלגתית.

שיטת בחירות איננה עניין טכני, וכל שיטה היא תבנית נוף מולדתה. שיטת הבחירות הבריטית נועדה לציבור רגוע ומנומס שמעדיף משילות על ייצוגיות. שיטת הבחירות האזורית מאפשרת למפלגה עם שליש מהקולות לקבל רוב מוחלט בפרלמנט, בעוד שמפלגה עם 20 אחוז עלולה להסתפק במושבים בודדים. השיטה הזו עבדה כל עוד היא עבדה, אבל הקריסה מאיימת להיות מפוארת: ייתכן בהחלט שמפלגה ותיקה תקבל פי חמישה מושבים בפרלמנט ממפלגה חדשה שקיבלה אותו מספר קולות בקלפי.

אלה לא צרות של אחרים. גם השיטה הישראלית מתקרבת במהירות לפשיטת רגל: סחר הסוסים שיתנהל כאן בבית הנשיא אחרי הבחירות הקרובות יגרום לכולנו להתגעגע לתרגיל המסריח. 7-8 מפלגות בינוניות יריבו על ראשות הממשלה, יסחטו זו את זו ירכיבו קואליציה רעועה שתתפרק ממילא תוך זמן קצר. הטרגדיה היא שככל שהפילוג בכנסת גובר, הסיכוי לשינוי שיטת הממשל קטן. בפרפרזה על אלברט אינשטיין: לא ברור מתי יתקיימו הבחירות הקרובות, אבל די ברור שאלה שאחריהם ייערכו תוך שנה-שנתיים.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.