תמו הימים הנוראים?

בכל מסע בחירות מגיע הרגע הקבוע הזה שבו, בבעיטת וולה אדירה, נתניהו בועט בדלי מלא החלב. האם עשרת הימים האחרונים היו הרגע הזה? עד אז, הכול עבד לנתניהו. כולם חשבו שהוא כבד ומיושן, אבל הוא הפתיע בסרטונים סאטיריים ששברו את האינטרנט; במקום שבנט ייקח לו את החילונים, הוא גנב לבנט את הדתיים-לאומיים; במקום שליברמן יסחט אותו, הוא סחט מליברמן התחייבות לשבת בממשלת ימין.

אבל אז התחילו עשרת הימים הנוראים של הליכוד. וכולם, כמובן, תוצרת בית: זה החל בסרטון המחריד, המרי-אנטואנטי משהו, של מושיק גלאמין במעון בבלפור. המשיך במתקפה המשונה, חסרת הפרופורציות, על מני נפתלי, ובשיגורם של הדוד-שמרונים אל האולפנים. אחר כך הגיע תור הדרישה חסרת-הסיכוי לגנוז את דו"ח הדיור, יומיים של פסטיבל בחסות מבקר המדינה, חקירה פלילית על בקבוקים, חשמלאים בקיסריה וגם זו רשימה חלקית.

סקרי דעת הקהל, כשוך הסערה, מלמדים על כשני מנדטים – 65 אלף איש – שנטשו את הליכוד; ועוד כמספר הזה מצביעים שהחליטו לפי שעה ללכת לקניון ביום הבחירות. הפסימיסטים בליכוד יגידו שהמגמה רעה מאוד. האופטימיסטים יגידו שהרע מכול כבר מאחורי נתניהו. והריאליסטים ימתינו לנאום נתניהו בוושינגטון. בסוף השבוע הבא אפשר יהיה לדעת לאן כל זה הולך. אפשר להניח בסבירות גבוהה שגם אם יזכה בבחירות צפויה לנתניהו שנה רעה ומרה: עם קואליציה ימנית מצומקת, עתירת אויבים, או ממשלת רוטציה מסוכסכת; עם ניידות משטרה בפתח משכנו בבלפור.

נתניהו משוכנע, גם עכשיו, שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לימין. שהוא חזק מסך מפלגתו, מסך מחנהו. מי אם לא אני יעמוד מול האמריקנים, מול ההסכם הנורא שנרקם עם האיראנים, אמר השבוע למי שאמר ברכב, בדרכו חזרה מכינוס במעלה-אדומים. גם מבעד לקשיי הקליטה הסלולריים אפשר היה לשמוע שהוא עצבני. נתניהו מתפוצץ כשהוא מקבל את הדיווחים על הנעשה בשיחות הגרעין בווינה, ואחר כך את התמלילים של מהדורות החדשות על מני נפתלי. הוא משוכנע שהתקשורת מסממת את העם באותו להט שבו כמה עיתונאים משוכנעים שהוא מסמם את העם בצנטריפוגות פרסיות. בלעדיי, הוא משוכנע, תקום כאן ממשלה שתכשיר כניעה אמריקנית לאיראנים.

אבל הגרעין האיראני לא מטריד כל כך את בוחרי הליכוד, ולכן, כשיעמוד בשבוע הבא על במת הקונגרס, מול קרחות ביציע הדמוקרטי שלשמאלו, נתניהו יצטרך לשאת את נאום חייו. הוא יצטרך לטלטל את הישראלים באופן כזה שישכיח מהם את הדיור, את טיפות האף ואת כל שאר הפרשות. אחרת, גם הנסיעה לוושינגטון שבה תלה כל כך הרבה תקוות עוד עשויה להתהפך על ראשו. יש לו ממוצאי שבת עד רביעי, ארבעה ימים (ועוד חמש דקות), ארבע כותרות ראשיות, לשנות את הכיוון של מערכת הבחירות.

 

הרצוג חושש לסיים כמו ברק

נניח שהמחנה הציוני יזכה בבחירות האלה לניצחון מוחץ על הליכוד, 6-5 מנדטים הפרש. נדמיין בראש את החגיגות בכיכר רבין; את פקקי השמפניות טסים במטה; את נאומי הניצחון של לבני והרצוג; את נתניהו פורש שלא על מנת לחזור. כל זה טוב ויפה, אבל איך יוצאת מזה קואליציה?

התקדים הרלוונטי ביותר מבחינתו של הרצוג הוא זה של אהוד ברק ב-1999, וזה אינו תקדים מעודד מבחינתו. בניגוד ליו"ר המחנה הציוני, בבוקר שאחרי הניצחון המכריע (26-19 על הליכוד) ברק לא היה צריך לקושש קואליציות אצל הנשיא, כי זכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה. אבל בבואו להרכיב ממשלה, הוא גילה כנסת חדשה מפוצלת ומסוכסכת, כמו זו שתיבחר כנראה בעוד שבועיים: כנסת עם מרצ לוחמנית ועם לפיד (האבא), עם מפלגת מרכז בראשות שר שעזב את הליכוד בגלל נתניהו; עם מפלגות חרדיות חזקות ותאבות שלטון. לאהוד ברק לקח כמעט חודשיים תמימים להרכיב קואליציה, פרק זמן ארוך בהרבה מזה שנדרש לה כדי להתפרק. ש"ס ומרצ לא חדלו להתקוטט: מרצ עזבה לטובת השלום, ש"ס עזבה בגלל תהליך השלום. מקואליציה של יותר משבעים ח"כים, נותרו לברק אחרי שנה 30 ח"כים בלבד.

הרצוג לא זקוק לתזכורת הזו. הוא היה מזכיר הממשלה ההיא. במשך חודשיים תמימים ניסה בכל כוחו לפתור את המשבר הקואליציוני המטופש בתולדות ישראל, משבר העברת המשחן בשבת. החומרים שמהם הוא נדרש להכין את התבשיל הזה הם חומרים רדיואקטיביים. בקיצור: אם לא תהיה התרסקות רבתי של גוש נתניהו-בנט-ישי, הוא יוכל להגיע לראשות הממשלה רק באמצעות רוטציה. אין לו דרך אחרת לרבע את מעגל הקסמים שכולל את ליברמן ומרצ, החרדים ולפיד, כחלון וטיבי.

את עיקר תקוותו תולה הרצוג בחרדים. הוא מאמין שקשריו הטובים, ייחוסו המשפחתי וכישוריו הפוליטיים יאפשרו להושיב אותם בממשלתו. השבוע, חבוש כיפה סרוגה, הוא פקד את השמחה המשפחתית של יעקב ליצמן, גדול תומכיו של נתניהו במפלגות החרדיות.

ספק אם ליצמן הוא הבעיה של המחנה הציוני. הנה עוד תזכורת מהמילניום הקודם: רגע לפני שנטרקה מאחוריו הדלת הכבדה של כלא מעשיהו, כשרבבות תומכיו מלווים אותו, אריה דרעי בחר להגיד משפט אחד: "אני גם רוצה לבקש מחילה סליחה וכפרה ממורנו ורבנו זקן ראשי הישיבות הרב אליעזר מנחם שך שהשם ישמרהו ויחייהו ויאריך ימיו על הצער שגרמתי לו, על הדמעות שגרמתי לו, על כל זה אני מבקש ממנו אנא, בשוגג בלי כוונה, מחל לי סלח לי וכפר לי". דרעי התכוון להחלטת ש"ס להיכנס לממשלת רבין למרות התנגדותו העזה של הרב שך. זו הטראומה המכוננת של דרעי. החבירה לשמאל הייתה, בעיניו, סיבת נפילתו.

ולכן, קשה להאמין שדרעי יחלום להיכנס שוב לבד לממשלת עבודה-מרצ. ישי יגנוב לו את הרחוב הספרדי הימני, הרבנים האשכנזים יעשו שמות במעמדו. יותר משהם רוצים את הליכוד הם מסתייגים מהשמאל, ועוד יותר מזה עוינים את ציפי לבני, שאותה הם מזהים עם חקיקה חילונית מוצהרת. ובלעדיהם, גם איבתו העזה של דרעי לנתניהו לא תגרום לו לסכן הכול בשביל ממשלה רעועה.

ובכל זאת, לנתניהו יש סיבה לדאגה מהעובדה שעד לרגע זה, שמונה-עשר יום לפני הבחירות, אין לו יותר מ-40 ממליצים בטוחים לנשיא. כחלון, דרעי, ליברמן וליצמן פלירטטו עם התמיכה בממשלת ימין אבל איש מהם לא התחייב על כך במפורש, למרות מחירים אלקטורליים שחלקם משלם על כך. הם עוד לא ויתרו על החלום להשתתף במכרז של המדינה, על מדרגות בית הנשיא.

 

האלגוריתם קובע: כולם חושבים כמוני

התופעה הבולטת של בחירות 2015 עד עתה היא תהליך ההתקשות שעבר על הבוחר הישראלי: הוא יכול להרשות לעצמו להתלבט בין נתניהו לבנט, או בין הרצוג ללפיד, או בין אחד מהם לבין היעדרות מהקלפי, אבל כמעט שאין נדידה בין הגושים.

ארד אקיקוס, מומחה לרשתות חברתיות, מציע הסבר מאלף לתופעה הזו, וגם הפעם הכול באשמת מארק צוקרברג. האלגוריתם של פייסבוק מזהה את העדפותיו של הגולש ומספק לו מה שהוא אוהב לראות. עשית לייק לסרטון של חתולים חמודים? הפיד שלך יתמלא בחתולים מכל צבע. עוקב באדיקות אחר ידידה מהאוניברסיטה? פייסבוק יעדכן אותך על כל תמונה שהיא מעלה.

דבר דומה קורה גם במונחים פוליטיים. פייסבוק מקפידה מאוד להעלים מעין הגולש פוסטים שהוא לא מסכים איתם. אם אתה גר בהתנחלות ותומך ביד קשה נגד חמאס, רוב הסיכויים שהרשת תעלים מעיניך את הפוסט השמאלני הנוקב שהעלה חברך מהצבא. ובקיצור: משיקולים כלכליים של המיליארדר הגאון, כולנו מתבצרים בעמדתנו ואפילו לא יודעים למה. מי שלא מאמין מוזמן להתקשר לתומך מרצ הקרוב למקום מגוריו, רק כדי לשמוע ממנו שכו-לם מצביעים זהבה גלאון.

 

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.