תקופת החליפות

אורי אורבך ז"ל איבחן פעם שלא רק הערבית היא שתי שפות, ספרותית ומדוברת, גם לנו יש: עברית אחת לבני תמותה רגילים, ואחת לפוליטיקאים. אדם מן השורה מתיישב, פוליטיקאי – תופס את מקומו. לאדם רגיל יש משרד, לפוליטיקאי לשכה. לנו יש אישה, לפוליטיקאי – רעיה. אדם רגיל חושב ופוליטיקאי סבור, אדם רגיל מרצה עונש מאסר ופוליטיקאי מתכנן קאמבק.

כמו המילים, ככה הבגדים. דור המייסדים ניהל את המדינה בחאקי, לפעמים במכנסיים קצרים. ותיקי מפא"י אמנם הלכו והתברגנו אבל בלבושם ביקשו להזכיר שגם הם היו פעם פועלים וקיבוצניקים. אפרים קישון כתב פעם שבישראל, הנהג הוא האיש עם החליפה והעניבה והשר – זה בחולצה הפתוחה עם הכתם.

דווקא הליכודניקים, עממיים שכמותם, הם שהביאו לכנסת את הז'קט וחליפה. בגין, כמו ז'בוטינסקי לפניו ונתניהו אחריו, הקפיד מאוד בלבושו. שר בכיר במפלגה הגיע פעם בתור ח"כ טרי לחתונה של חבר מרכז. כדי לשדר עממיות הוא השאיר את הז'קט באוטו ופסע פנימה לאולם היכלי-משהו. השתגעת? סינן לו אחד מבכירי המפלגה, חנוט בחליפה שחורה ועניבה כחולה, הפעילים רוצים את החליפה. הם יגיעו בבגדים פשוטים אבל את המנהיגים הם רוצים לבושים כמו מנהיגים.

נער הייתי וגם פחות או יותר זקנתי, ואני לא זוכר יום שבו סערה הכנסת כולה, ממנכ"ל משרד ראש הממשלה ועד אחרון המנקים, כמו ביום שבו הכריזה יו"ר הכנסת דליה איציק על איסור להיכנס לכנסת בג'ינס. רגע כה מחמם של אחדות בין חילונים וחרדים, שמאלנים ומתנחלים, לא חווינו אפילו בצוק איתן או במחאה החברתית. הגזירה בוטלה אחרי שנה מחויטת, מסויטת אחת. אבל המסקנה מהפרשה הייתה ברורה: שהם ילבשו את הבגדים שלהם, אנחנו את שלנו.

זה קרה, כי פעם, מזמן, הנכס העיקרי של פוליטיקאי היה הריחוק. שרים מדדו את מצבם הפוליטי בגודל פמלייתם ובעובייה של טבעת המאבטחים שהקיפה אותם. כשבנימין בן אליעזר החזיק בתיק התקשורת, בין סוף המאה הקודמת לתחילת הנוכחית, המשרד התרוקן מעובדיו בכל פעם שהשר יצא לסיור. הוא תיעב את הרעיון של הגעה לסיור בבזק או ליס חמוש בדוברת ורל"ש.

זה חלף לבלי שוב. אנחנו מבכים את לכתם של המנהיגים הגדולים של פעם, בעודנו מציעים חברות בפייסבוק ללפיד או לבנט. בממלכות העתיקות רק הכהנים והמושלים ידעו לקרוא, בישראל הצעירה חשבנו שרק ראש הממשלה והשרים יודעים מה טוב. הטכנולוגיה הנוכחית, זו שבה המידע טס בצינורות במקום להגיע באיחור ובדליים, מקרבת אותנו מאוד אל המנהיגים. לא רק שאנחנו מרגישים חכמים כמותם – או יותר מהם – אנחנו גם רואים בסרטוני ווטסאפ כל מעידה, כל חולשה, כל כתם טחינה בחולצה.

זו הסיבה שבגללה ראיתם את נתניהו בסוודר רך עושה בייבי סיטר בסרטון הויראלי המפורסם מהבחירות, את זהבה גלאון מורידה צ'ייסר, את כחלון ובנט נטולי עניבה, את לפיד בטריקו שחור.

דייויד קמרון רץ לראשות ממשלת בריטניה לפני חמש שנים בעודו מחזיק בחשבון הבנק סכום ששווה למאתיים מיליון ₪. כדי להתחבר לעם הוא עשה שני דברים: שתה בירה בפאבים ואמר ש"צריך להפשיל את השרוולים ולעבוד על תיקונה של בריטניה". כדי להמחיש זאת הוא הסתובב בכל רחבי הממלכה לאורך כל הבחירות עם שרוולים מופשלים, חילול הקודש לאליטיסט בוגר איטון, בית ספר שבו פפיון זה קז'ואל.

אהוד ברק רץ ב-2009 עם מפלגת העבודה תחת הססמה "לא סחבק, מנהיג". זו הייתה ססמה מבריקה, כי היא לקחה את יהירותו וכספו הרב של ברק והפכה אותם ליתרון. אני לא חבר שלכם, אמר בעצם שר הביטחון, אני שחצן ומליין ומהקומה ה-31 באקירוב כולכם נראים לי מה זה קטנים. אבל אם אתם רוצים מישהו שיענה לטלפון בשלוש בבוקר, תצביעו לי.

התוצאה בבחירות הייתה כישלון מחפיר, היסטורי של מפלגת העבודה, שצנחה לשפל של 13 מנדטים. ארבע שנים אחר כך, פעיל הייטק מקריח, שמנמן, עם רווח בשיניים, רץ תחת הסלוגן "בנט זה אח", ושבר את שיאי כל הזמנים בהצבעה למפד"ל.

ובקיצור, אם צריך לנסח את ססמת הבחירות האולטימטיבית של דורנו, היא תהיה משהו בסגנון: לא מנהיג, סחבק. וכולנו יודעים שסחבק לא לובש חליפות שלושה חלקים.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.