2014 מתחילה להצטייר כמו 1999

חנוטה בחליפות שחורות ועניבות, בחום בלתי נסבל של 36 מעלות, ישבה ביום שלישי הנהגת המדינה בבית העלמין של מודיעין. ראש ישיבת "מקור חיים", הרב דב זינגר, הציע לשרים לפתוח כל ישיבת ממשלה במילים "הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". ההדלפות מהקבינט שנערך מיד אחר כך אמנם נאסרו, אבל מותר לגלות שהצעתו לא התקבלה.

זה היה שבוע קשה לעם ישראל, וקשה במיוחד לראש הממשלה. הדרום חוטף, ירושלים בוערת ורוצחי שלושה נערים מסתובבים חופשי, והוא לגמרי לבד. השמאל מחטיף לו על הכתף הקרה לאבו-מאזן, הימין זועם על היעדר תגובה ציונית הולמת, הקבינט דולף כמעט עד רמת הסטנוגרמה, וההדלפות מציגות אותו כגוף משותק שלא מסוגל לעשות שלום ולא לעשות מלחמה. ובמרכז, מבודד מאי פעם, בנימין נתניהו.

מקובל להגיד שסדר יום בטחוני מדיני טוב לנתניהו. זו קביעה שפג תוקפה. מבצע "עמוד ענן", למשל, נערך כאן שבועות בודדים לפני הבחירות האחרונות, ובכל זאת הליכוד סיים את הבחירות בצליעה קשה. מדויק יותר לקבוע שסדר יום כזה טוב לנתניהו רק בתנאי שהוא יכול להראות את הערך המוסף שלו על פני מתחריו. המאבק הבינלאומי בהתגרענות איראן הוא נושא כזה; המלחמה בחמאס כבר לא. רצף ישיבות הקבינט הליליות השבוע רק קיבע את הרושם שלממשלת נתניהו אין תשובה של ממש להסלמה. ביום שני נקבעה ישיבת חירום. בשלישי ורביעי כבר הלך החירום, ונשארה הישיבה.

הבעיה המרכזית של ראש הממשלה היא שהמאבק בטרור (והנושא הפלסטיני בכלל) עוברים תהליך מתמשך של דה-פוליטיזציה. לא שהוא חדל להיות חשוב, אלא שמתחדדת התפיסה שאין כל קשר בין הפלט והקלט, בין ההצבעה לקלפי והתוצאות בשטח. שיקום מישהו שחושב שתגובת ממשלת נתניהו-ליברמן להסלמה האחרונה הייתה שונה מהותית מתגובה של ממשלת הרצוג-גלאון; שיקום מישהו שחושב שקואליציית העבודה-מרצ הייתה מצליחה להגיע רחוק יותר מתשעה חודשי מו"מ.

וזו, ווטסון, הסכנה העיקרית לראש הממשלה. התכווצותו של הליכוד בבחירות האחרונות החלה כשהושגה הפסקת האש ב"עמוד ענן", והתברר שההבטחות של הצמד ליברמן-נתניהו למיגור חמאס הן ערימת צ'קים ללא כיסוי. הבוחרים הימניים ברחו בהמוניהם לבנט, והאגף המרכזי של הליכוד – ללפיד, שלפחות הבטיח להם להילחם בשביל מעמד הביניים. עכשיו זה שוב בנט, וכחלון שמתחמם על הקווים. אם כולם אותו דבר מול החמאס, למה לפחות לא להקל קצת על חשבון הבנק?

כותרת: העולם כולו נגדו?

מאז נאום ה"הם מפחדים" לפני 15 שנה לא נשא ראש הממשלה מניפסט נלהב כל כך נגד התקשורת הישראלית כפי שנשא השבוע בישיבת הממשלה. במשך עשרים דקות, מול עיתונאים לשעבר כלפיד ואורבך, הוא הטיח האשמות בטלוויזיה ובעיתונים שאינן משקפות את עמדות שבעים אחוז מהציבור ובראשן "את העמדה שלי, שלנו".

גלעד, צריך לטפל בזה, פנה לשר התקשורת. הנאום הזה הוא עוד כאין וכאפס לעומת מה שנתניהו אומר בשיחות סגורות בביתו. בפעם הקודמת שהטורים עלו כך, ב-2011, לשכת רה"מ פעלה לסגור את ערוץ 10 ואת הטלוויזיה החינוכית. מאז התקשורת נחלשה, וגם נתניהו. הפייסבוק נוגס בתקשורת הממוסדת, וגם ראש הממשלה מצידו הוא כבר לא "ביבי קינג".

החידוש המרכזי בנאומו של נתניהו השבוע בממשלה נגד התקשורת לא היה הקביעה שהעיתונות עוינת אותו. המשפט החשוב שם היה שבתקשורת "יש שמאל קיצוני, שמאל וימין קיצוני". כשנתניהו דיבר על נוכחות של הימין הקיצוני הוא התכוון למי שהוא תופס כתומכי בנט בעיתונות. את התקשורת הישראלית נתניהו מחלק לנוניסטים (תשלובת ידיעות אחרונות וערוץ 10), שמאלנים סתם (הארץ ושות' עם שלוחות בערוצי הטלוויזיה) ומה שהוא מכנה "בנטיסטים". בקיצור, לתפיסת נתניהו אין לו אף אוהד בעיתונות חוץ מ"ישראל היום" (שאותו נתניהו אגב מגדיר 'עיתון אובייקטיבי'). קם ראש הממשלה בבוקר, ומרגיש שהתקשורת כולה קמה עליו להשמידו, ממניעים שונים. לא את הימין, אותו ואת משפחתו ואת שלטונו. עמדות הליכוד בתקשורת נמצאות במיעוט, אבל הן רחוקות מלהיכחד.

העניין הוא, שתפיסת העולם-כולו-נגדנו הולכת ומשתלטת על לשכת ראש הממשלה בכל החזיתות. היא הובילה את נתניהו אל ההתבזות הגדולה, האסטרטגית, של הבחירות לנשיאות ("כי ריבלין נגדנו"). כבר נכתב כאן לא פעם שבבית נתניהו היו משוכנעים שלבני ולפיד בדרך לקפוץ לזרועות הרצוג ולהפיל את הממשלה; כיצד, בעבודת נמלים מסורה, הצליחו להחריב עד היסוד את היחסים עם הבית היהודי, השותף הטבעי האחרון שעוד יכול להמליץ על נתניהו לנשיא אחרי הבחירות הבאות; איך כמעט כל בכיר ליכוד (גדעון סער, למשל) נחשד בחתירה מתמדת. בכירים בלשכה שעבדו שנים בשביל נתניהו נשרפו ברגע כי נתפסו בבילוי חברתי עם שרים.

2014 מתחילה להצטייר כמו 1999, השנה שבה התרסק נתניהו ואיבד את שלטונו. החידוש הוא שהפעם לא נסיבות חיצוניות הביאו לכך, רק התנהלות ראש הממשלה. בשבועות האחרונים גם נתן אשל חוזר. לא ברור אם הוא החזיר את הפרנויות או שהפרנויות החזירו אותו.  חלק מהעיתונאים והפוליטיקאים הואשמו כל כך הרבה פעמים על ידי לשכת רה"מ שהם נגד ביבי, עד שהחליטו שאולי זה לא רעיון רע כל כך. נתניהו יצטרך להיזכר בהקדם בהיפוך של האמרה הישנה: זה שרודפים אחריך לא אומר שאתה צריך להיות פרנואיד.

גדעון מוקיר שבת

בעלים של רשת מרכולים תל אביבית הפר השבוע את חיסיון המוכר-לקוח וסיפר ששר הפנים גדעון סער נהג בעבר לקנות אצלו ביצים וחלב בשבתות. מאז, סער וחילול השבת כבר לא. סגירת המרכולים התקבלה בזעזוע באגף הליברלי של תל-אביב ("הכפייה הדתית היא כמו סרטן", הזדעקה גילה אלמגור ברדיו. טוב, חוש דרמטי תמיד היה לה), אבל העניקה לשר הפנים נקודות זכות במחנה שלו.

בתחילת הקדנציה הקודמת סער התייצב באגף המתון יותר של הליכוד, עם גיבוי לנאום בר-אילן של נתניהו ותמיכה מופגנת בקהילה הלהט"בית. בקדנציה הנוכחית הוא קורא לספח את בקעת הירדן ומתייצב לימין השבת. כיוון שלסער יש חושים פוליטיים מחודדים, אפשר ללמוד משהו מעניין מפנייתו לכיוון הימני והשמרני. הדרך היחידה לצמרת עברה פעם בתל-אביב, אבל אולי נמצאו מסלולים חלופיים.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.