17,000 קולות זה כל מה שצריך כדי לזכות בראשות מפלגת העבודה

שבעה-עשר אלף קולות. זה הדבר היחיד שחולף בימים אלה במחשבותיהם של שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ. המספר הצנוע הזה הוא כל מה שדרוש בימים אלה כדי לזכות בראשות מפלגת העבודה, תואר שממש לא מזמן זיכה כמעט אוטומטית בראשות הממשלה ושליטה על עשרות מנדטים.

החשבון פשוט: 65,000 מתפקדים יהיו זכאים להצביע בפריימריז בעוד שבוע וחצי. היסטורית, אחד מכל שלושה כלל לא מטריח את עצמו לקלפי, וכדי לנצח צריך להשיג ארבעים אחוז מקולות הבוחרים. פרץ חייב לנצח בסיבוב הראשון מחשש שבסיבוב השני יוכרע על ידי הרוב השבע, הלבן, הישן של העבודה. אשכנזי כל העולם, התאחדו. יחימוביץ' חייבת לנצח מחשש שהרצוג ומצנע יצליחו לשכנע את בוחריהם להצביע פרץ בסיבוב השני.

מקובל לחשוב שיחימוביץ' מובילה, אבל האם היא מסוגלת לנצח? שתי אמיתות יסוד מפא"יניקיות עומדות בדרכה. הראשונה, מעולם לא זכה אדם בראשות העבודה בלי תמיכת המגזר הערבי והדרוזי. קבלנית הביצוע של הציונות נשלטת בשני העשורים האחרונים על ידי מפקדים המוניים, חסרי קשר למציאות, בנעורה, חורה ואום אל-פאחם. אהוד ברק, למשל, הובס קשות על ידי עמי איילון בכל הערים הגדולות, אבל נבחר ליו"ר בזכות הצבעה סיטונית במוקדי הבדואים והדרוזים. חלק מההצבעה הזו מתברר בימים אלה במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה.

יחימוביץ' מחוקה במגזר. לא קיימת. שיעור התומכים בציונות סוציאל-דמוקרטית בערערה נמוך אפילו משיעור התמיכה בה במערכות "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". בשורה של עתירות היא הצליחה לצמצם את כוחו של המגזר מהשיעור המפלצתי של 25% לכ-15%, אבל לא בטוח שזה יספיק לה.

שנית, ולא פחות חשוב, בשתי ההתמודדויות האחרונות פרץ הכה את התחזיות והסקרים. הוא ניצח את פרס ב-2005 בלי שום הכנה מוקדמת. שנתיים אחר-כך השיג 22% מכובדים ולא צפויים מול ברק ואיילון.

וכדי לערפל עוד יותר את התמונה, מסתבר שעם 10,000 מתפקדים מטות המתמודדים כלל לא הצליחו ליצור קשר עד היום. לרובם אין טלפון סלולרי, לחלקם אפילו לא כתובת מסודרת. ריבון העולמים, שואלים את עצמם המתמודדים, מאיפה נמצאו במדינת ישראל כל כך הרבה אנשים בלי טלפון נייד? ובמי מדובר, האם במתפקדי עבר שכבר איבדו קשר לעבודה ולא יבואו להצביע, או אולי במפקדי ארגזים מסודרים? החור השחור הזה באמצע מפקד העבודה מאיים להטביע לתוכו את כל ההערכות המוקדמות. ובינתיים, פרץ ויחימוביץ' ממשיכים למלמל בשכבם ובקומם רק מספר אחד. שבעה-עשר אלף.

 

בוקר טוב וייטנאם

הממשלה הכי יציבה בעשרים השנה האחרונות מספקת את אחת הלשכות הכי פחות יציבות. יוסי לוי, ניר חפץ, גידי שמרלינג, אורית גלילי, יועז הנדל, לירן דן, רוני סופר – כל אלה (ולא רק) הם שמות של אנשים שהיו – או עודם – יועצי תקשורת לראש הממשלה בשנתיים האחרונות.

תוחלת החיים של יועץ תקשורת בלשכת נתניהו דומה לזו של טייס קרב אמריקני מעל שמי וייטנאם. לוי יובש, חפץ התפוטר, שמרלינג ברח, גלילי הורחקה. עכשיו הנדל, דן וסופר, שלושתם עיתונאים מוכשרים ואנשים סימפטיים, מצטופפים זה עם זה, משתדלים לא לדרוך אחד לשני על הרגל. רשעי הלשכה פתחו השבוע טוטו מי מהם ייפול ראשון. מתערבניקים.

מבין שלל יועצי התקשורת הללו, הגרועה ביותר היא גלילי. היא הגאון התקשורתי שהצהיר בראיון ל"גלובס" שנסיעות הפאר של הזוג נתניהו ראויות, כי הן משמשות מודל לחיקוי לציבור. היא גם התגאתה בפגישה של שרה נתניהו עם ילדי עובדים זרים, שבוע לפני שהתקרית המביכה עם עובדת זרה במעון רה"מ העמידה את הגברת נתניהו באור מגוחך.

האחריות לתחלופה המסחררת מוטלת כמובן על הבוס, אבל זה הסבר פשטני מדי. אחרי הכל, לאותו נתניהו יש דווקא יועצים שהולכים איתו שנים רבות. היועץ המדיני רון דרמר הסתובב איתו קרוב לעשור, וראש המל"ל לשעבר עוזי ארד עבד צמוד אליו עוד במילניום הקודם, והיה ממשיך למילניום הבא אלמלא הסתבך בהדלפה. זו החשיבות המאגית שמייחס נתניהו לתקשורת ולכל מילה שלה שגורמת ללחצים של הלשכה כולה לרבוץ על כתפי הדובר, עד שהוא נשבר ומוחלף. האם הרכב משולש יהיה עמיד יותר? פרטים בהודעות הקרובות מלשכת ראש הממשלה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.