הווטסאפ, הכוח, הבורסה וגבי אשכנזי: 4 זויות על שבוע פיגועים

הכוח: רבין פתח את האינתיפאדה הראשונה עם ההוראה לשבור ידיים ורגליים וסיים אותה בלחיצת ידו של יאסר ערפאת. שרון עלה לשלטון עם ההבטחה למגר את האינתיפאדה השנייה וסיים אותה בחומה מסיבית כמעט על הקו הירוק ופינוי רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון. אם נלך אחורה, ללא מלחמת יום הכיפורים ספק גדול אם ישראל הייתה מחזירה את סיני. המשותף לכל אלה, אגב, הוא שלטווח הקצר נראה היה שהציבור הולך ימינה, אבל בסוף הגיעו נסיגות. חצי שנה בלבד אחרי הטבח במלון פארק כבר החל שרון לרקום את תכנית ההתנתקות. שנה אחרי שירון לונדון התגולל על הפלסטינים הרוקדים על הגגות במלחמת המפרץ נרקמו הסכמי אוסלו.

איך זה קורה? כי הסנטימנט הימני, שמורגש היטב גם ברשתות החברתיות, איננו של תמיכה במפעל ההתנחלויות אלא של מיאוס מהערבים. מיאוס כזה יכול להוביל לכיוונים שנראים סותרים במבט ראשון אבל משתלבים היטב במבט שני: מכה חזקה לטרור, ואז הקטנת החיכוך הגיאוגרפי איתם. זבנג – וגמרנו. או כמו שניסח זאת ראובן אדלר בזמנו: מצע הבחירות של רוב הציבור בישראל הוא להיכנס בערבים ולצאת מהשטחים. זו הסיבה שחלקים גדולים מאלה שהצביעו נתניהו כי הוא הבטיח לשמור על ירושלים, תמכו בהתלהבות ביוזמה להטיל סגר או אפילו עוצר על שכונות העיר המאוחדת לנצח נצחים.

והערת אזהרה אחת: האם הפעם זה שונה? מחקר שפרסם השבוע העיתון ליברל גילה את המהפך האמיתי שחל בישראל בשנים האחרונות. עד 2013 השמאל שלט ללא עוררין ברשתות החברתיות. אבל מאז, וביתר שאת מאז צוק איתן, הימין מוביל על השמאל ביחס של שני פוסטים לאחד. זה האקלים שנתניהו זיהה בבחירות האחרונות, ומאז לא עזב אותו, לרבות המתקפה השבוע על חברי הכנסת הערבים והטענה שבבסיס הסכסוך עומדת שנאת יהודים ולא היעדר אופק מדיני.

ווטסאפ: כבר עברנו ימים קשים יותר, אמרו השבוע בתמיהה שרים וגורמי ביטחון. מבלי לזלזל בתופעת הסכינאות, למה היא רוקנה את מרכז ירושלים עוד יותר משרוקנו את הבירה המחבלים המתאבדים של 2002? והתשובה: קבוצות הווטסאפ. פיגוע הדקירה והדריסה במלכי ישראל תועד משלוש זויות שונות, יותר מכל סרט בתקציב מלא שמצטלם בימים אלה. תמונות גרפיות נוראות מגיעות למאות אלפים תוך דקות מרגע הדקירה.

במלחמת לבנון השנייה תהה מישהו איך אפשר היה לשחרר את גבעת התחמושת אם בטלויזיה היו מתחילים לדווח בטון קודר כבר בתחילת הקרב על "חילופי אש כבדים בצפון ירושלים". בהשאלה, אפשר רק לשער לאן היה מגיע מפלס הפאניקה בחומת מגן עם אינספור עדכוני פוש וסרטוני זוועה על כל פיגוע באוטובוס.

בורסה: אחת הפסיקות המוכרות יותר בתחום החוזים קובעת שבישראל, מלחמה היא אירוע צפוי. לכן, אם הבטחת לספק סחורה אבל המפעל הופצץ או שנמל התעופה נסגר בגלל טילים, לא תוכל לבטל את העסקה. מלחמה היא דבר כל כך נפוץ, שכל ישראלי שחותם חוזה צריך לקחת אותה בחשבון. השכונה שאנחנו חיים בה כבר מגולמת במחיר הדירה.

זו הסיבה שהבורסה בתל אביב כמעט התעלמה, למשל, ממלחמת לבנון השנייה. כך היה גם מאז ראש השנה, אירוע אחרי אירוע, דקירה אחרי דקירה. ביום שלישי בבוקר, עם הדיווחים על שני הפיגועים ברעננה ושני הפיגועים הקטלניים בירושלים, זה השתנה. ירידות ניכרות נרשמו במדדים.

התרגום של זה לעברית: הכלכלה הישראלית יכולה להכיל אירועי טרור נפרדים, נקודתיים, גם אם יש הרבה נקודות כאלה. כשזה נראה כמו משהו מאורגן – וכך כנראה היו צמד הפיגועים ברעננה ובנפרד הצמד בירושלים – זו כבר סיבה לדאגה. למחרת, אגב, המדדים חזרו לעלות.

גבי אשכנזי: האם הוא בכלל רוצה להיות פוליטיקאי? מאז שנודע שהתיק נגדו עומד להיסגר, דובר בו נכבדות בחוגי השמאל-מרכז. העניין הוא שאת פי הכלה אף אחד לא ממש שאל. אם היה בוער באשכנזי להיות ראש ממשלה – וכדי להיות כזה אתה צריך חתיכת בערה – הוא היה אמור לישון השבוע באולפנים. הסמכות הצבאית, זו שתכרסם בדימוי מר ביטחון של נתניהו, שתשרה תחושת ביטחון ותראה שיש אלטרנטיבה. אבל אשכנזי סירב בנימוס לכל בקשות הראיון. ככה לא נראה מי שמתכנן לרוץ בקרוב לראשות הממשלה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.