עוד 35 יום לטראמפ: בממשלה חוששים שלפני שיהיה מאוד טוב יהיה מאוד רע

אורח קבוע שנקלע לאחרונה לדיון מדיני במשרד ראש הממשלה שאל כמה ימים נשארו עד שאובמה עוזב וטראמפ נכנס. כך וכך, השיב אחד העוזרים, אבל מי סופר. "אני סופר", ענה נתניהו.

שלושים וחמישה יום בדיוק נשארו לנתניהו לספור, בין חושך לאור. בין ממשל עוין וצפוי לנשיא אוהד אבל בלתי צפוי; בין איומים במועצת הביטחון בניו יורק להבטחות להעברת השגרירות לירושלים.

בבית הלבן מתנהלת בימים אלה דרמה, וישראל, באופן חריג, משתתפת בה כצופה בלבד. הנשיא היוצא, שילוב יוצא דופן של אידיאליסט ופרגמטיסט, נתון ללחצים כבדים להימנע מהטלת וטו על מהלך אנטי-ישראלי חריף בהקשר להתנחלויות או למדינה פלסטינית. ככל הידוע, לממשלת ישראל אין מנופי לחץ: לא דרך הקונגרס היוצא, לא דרך זה הנכנס. זה אובמה לבד, בחדר הסגלגל, מול עצמו וההיסטוריה.

החלטה במועצת הביטחון היא אירוע דרמטי, משום שמהחביתה הזו כבר אי אפשר יהיה לעשות ביצה. גם אם הממשל החדש יתנגד אליה, הוא לא יצליח לעולם לגבש את הרוב הנדרש כדי לבטלה. מילא נתניהו, שמואשם על ידי חלק משריו בהפחדה סדרתית לצרכים פוליטיים פנימיים; כמה מהם השתכנעו בימים האחרונים בחומרת המצב.

זו הסיבה, ולא כחלון או בני בגין, שבגללה חוק ההסדרה לא כולל את סעיף עמונה. הנהגת המאחז הגיעה להישגים מדהימים ביחס לעמדה חסרת הסיכוי שאיתה יצאה למערכה, אבל את הסעיף הזה לא הצליחה להעביר. הסיבה, ככל הידוע, היא שהשר נפתלי בנט השתכנע שהעברת החוק בעיתוי הנוכחי תעניק לאמריקנים את התירוץ המושלם לאפשר להחלטה אסונית כזו לעבור באו"ם. הוא היה דוחה את אישור חוק ההסדרה לסוף ינואר, אבל הנה המלכוד: בשביל זה, הוא זקוק לדחייה בת חודש מבג"צ בפינוי. אבל כדי לקבל דחייה כזו, הממשלה צריכה להתחייב שתפנה את עמונה, ולא לחוקק את הסעיף המפורסם. שח, מט.

 

הציפייה בימין שאחרי עידן אובמה יחסי ארה"ב-ישראל ילבשו גוון כתום עז ספגה השבוע מהלומה מסוימת בראיון של בנימין נתניהו ל"60 דקות". לאוזניים אמריקניות השמיע ראש הממשלה תקווה שהנשיא הנבחר טראמפ יסייע לו לקדם את חזון שתי המדינות, אותו חזון שכבר קימט והשליך לפח לפני הבחירות האחרונות בישראל.

כיוון שנחיתת חללית ישראלית על המאדים נראית כחיזיון סביר יותר מהסכם בין נתניהו ואבו-מאזן, ובהנחה שנתניהו יודע מה הוא עושה בבחירה לומר דווקא את הדברים האלה בעיתוי הזה, נשאלת השאלה מדוע. הרי ממשל ידידותי יותר, או למצער אובססיבי פחות לנושא הפלסטיני, הוא כזה שאפשר לסגור איתו דיל משופר בהרבה מאשר עם ממשלים קודמים.

נתניהו סיפק את ההסבר בשיחות סגורות (לא כשם קוד לתדרוך כתבים, באמת בשיחות סגורות). הוא מסביר שדונלד טראמפ הוא האדם האחרון שעליו כדאי לנסות ולהנחית תכתיבים. עדיף בהרבה לנסות ולהגיע איתו להבנות, או בלשון הנשיא הנבחר לעשות איתו ביזנס, מאשר לגרום לו לחשוב שמישהו מנסה לכופף את ידו. רבים וטובים כבר ניסו זאת ומצאו את עצמם פצועים ומדממים בשולי הדרך. זו הסיבה שבשיא עידן אובמה נתניהו נאם בקונגרס בלהט נגד ההסכם עם איראן, אבל ערב עידן טראמפ הוא לא דרש בראיון את ביטול ההסכם, אלא רק אמר שיציע לנשיא הטרי "חמישה רעיונות איך לבטל אותו".

זה משתלב גם עם מה שנראה כקריסת הטיעון האופוזיציוני המרכזי נגד בנימין נתניהו: הטיעון לבידוד בינלאומי. מה שנראה ב-2015 כקריעת החבל עם ארצות הברית והתרחקות משאר מדינות המערב נראה היום כהימור מוצלח מאוד. לא רק שנתניהו לא מוחרם באמריקה, אמריקה מבקשת לעבור לשכונת תלפיות בירושלים. באותו שבוע ראש ממשלת בריטניה נושאת נאום ציוני נלהב בארוחת ערב לכבוד ישראל בהשתתפות שליש מחברי הפרלמנט הבריטי כולו. רק לפני שש שנים אירוע כזה בלונדון, בירת הבי.די.אס העולמית, נראה כמו חזון בדיוני. זה לא אנחנו, זה הם: האביב הערבי, הטרור באירופה ועליית הימין דחקו מהחדשות את ישראל הכובשת. בסתיו האחרון נרשם שיא היסטורי: שבעה שבועות רצופים שבהן ישראל לא הופיעה בעמודים הראשונים של אף לא אחד מעיתוני לונדון החשובים. נו ניוז איז גוד ניוז.

וזו הסיבה שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו להסתכן בקטטה עם טראמפ. מריבה כזו תוכיח את מה שטענו כלפיו כל הזמן באופוזיציה, והפעם לא יעמוד לרשותו קונגרס לעומתי. ככל הידוע, האגף הניצי בקואליציה שלו מתכנן בחודשים הקרובים שני מהלכים: בנייה מסיבית בירושלים אחרי שנים של הקפאה, וחוק לסיפוח מעלה אדומים. בחודשים הקרובים זה יהיה הפיל שבחדר הסגלגל.

 

מיני זה הכתום החדש

משלחת הודית נשואת פנים הצטופפה יום קיץ אחד בכניסה לכנסת, המומה ונעלבת. הימים היו ימי המאבק האדיר על תכנית ההתנתקות, וקציני המשמר קיבלו הוראה לא להכניס למשכן אורחים בחולצות כתומות. רק שבוע קודם סולק עוזר פרלמנטרי מהליכוד כי צבע את שיערו בכתום זרחני.

ההודים הגיעו בהתאם לאמונתם לבושים בחולצות כתומות, צבעם של הנזירים, אבל המשמר סירב להאמין שהצבע הזה קשור יותר לבודהה ופחות לאלי סיני. בעיתון הארץ פורסמה למחרת קריקטורה של עמוס בידרמן: ראו בה איש משמר פותח תיק ג'יימס בונד של אדם בחליפה, מצביע על התפוז שהביא, ואומר: "את זה אתה לא יכול להכניס".

כמה שנים אחר כך החליטה יושבת ראש הכנסת שמעכשיו אסור להיכנס לכנסת בג'ינס, ומאות עוזרים ועיתונאים נקלעו למצוקת מכנסיים חריפה בימים שני עד רביעי. חברי הכנסת עצמם השתמשו בחסינות הפרלמנטרית וחלקם, כמו שלי יחימוביץ' וצבי הנדל, נכנסו למשכן בג'ינס משופשף.

ובקיצור, אופנה היא דבר מתחלף, וגם קוד לבוש. בעשר השנים האחרונות, אם מותר להעיד, רמת הלבוש בכנסת השתפרה משמעותית. שרוואלים, מכנסיים קצרים, חולצות בטן וסנדלים כבר כמעט לא נראים. אבל הכנסת לא תהיה הפרלמנט האירופי, מהסיבה הפשוטה שפה זה לא אירופה. קוד לבוש לא יכול לחרוג באופן משמעותי ממה שנהוג ללבוש ברחובות ירושלים.

הרגע שבו במשמר הכנסת החלו למדוד סנטימטרים בחצאיות הוא תמיד רגע קצת מביך, ממש כמו הנסיונות של נציגי הבידוק ב-2008 למשש מכנסיים כדי לראות אם הם ג'ינס או קורדרוי. הסיבה היא שאתיקה וטעם טוב הם שני דברים שקשה מאוד למדוד, אבל קל מאוד לראות. הניסיונות למשטר לבוש מצד אחד ולהפוך אותו לסוגייה חוקתית ראשונה במעלה מזכירים את הויכוח על האקטיביזם השיפוטי. נשיא העליון אהרן ברק הותקף פעם על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן: "נניח שהממשלה רוצה למנות אדם שעומד בכל הכישורים לתפקיד בכיר. הבעיה היא שאומרים על האיש הזה שהוא אוכל בידיים ולא בסכין ומזלג. האם השאלה אם מינויו תקין היא שאלה משפטית? בישראל – כן". ברק חשב לרגע והשיב: "ובבריטניה, מי שאוכל בידיים היה יכול להתמנות לשר?!".

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.