עינוי סיני: משבר התאגיד ממאן להסתיים

בלובי של מלון פאר סיני, כששבע עשרה קומות מעליו בסוויטת ראש הממשלה נמשכת מהומת התאגיד, נזכר שלשום השר יעקב ליצמן בביקור קודם שלו בבייג׳ין. הוא ישב עם שגריר ישראל, והפתיע באמרו: ״אני יודע סינית שוטף״. מנין, שאל השגריר המופתע. ״זה כי ראש הממשלה מדבר אליי סינית כל יום״, השיב השר.
על כל ראשי הקואליציה נחתה פצצת התאגיד במוצאי שבת ללא כל הכנה. הם בהו במסך מוכי פוסט טראומה, כלא מאמינים: האם סינית הוא מדבר אליהם? הוא באמת יגרור את כולם לבחירות על עניין התאגיד? שוב?
אפילו עיתוי ההכרזה היה בלתי סביר: כאומן גישת ״מסר אחד ליום״, נתניהו ידע היטב שדבריו הנזעמים למרגלות המטוס יאיינו כל אזכור לביקור המכריע בסין. ועידת החדשנות והנחת הזר בכיכר טייאננמן טבעו בים המלל על גאולה אבן, ולראש הממשלה אין למי לבוא בטענות. נכון לאתמול בבוקר, הוא אפילו נמנע מלפרסם את הפוסט הקבוע שמלין על התעלמות התקשורת הישראלית מהישגי הביקור.
במוצאי שבת, כשיושב ראש סיעת הליכוד דוד ביטן בישר שככה אי אפשר להמשיך, צלצלתי לכמה בכירי ליכוד עם יותר ותק ופחות פסקנות. האם כחלון הוא שותף נאמן ונוח, שאלתי. נאמן ונוח, אישרו. הקואליציה ברמת תפקוד סבירה, שאלתי. אכן סבירה, ענו. האם יש חילוקי דעות או ניגודי אינטרסים יסודיים בקואליציה? לא ולא, השיבו.
ולכן, על אף שבפוליטיקה מה שרואים הוא לעולם לא כל הסיפור, המשבר הזה הוא חד שכבתי. לא קואליציה ולא חקירות, זה משבר תאגיד מלא מלא. נתניהו משתגע מהמחשבה שבמשמרת שלו ועל חשבון התקציב שהוא מעביר יוקם גוף בשבע מאות מיליון שקלים שבראייתו יהווה מאחז עוין, טרי מהניילונים. האירוע הטרי התרחש בשבוע שעבר: מישהו דיווח לו שתאגיד ״כאן״ שיגר שני צלמים למשפט הדיבה שלו נגד יגאל סרנה. בשיחה עם בכירי כולנו אמרו אנשיו: אם הם שולחים שני צלמים כשעוד אין ערוץ לשדר אליו, כמה ישלחו כשיהיה?
הדבר המסקרן הוא שראשי מפלגות הקואליציה עברו מהפך ביחסם לתאגיד.  שרי הבית היהודי, שבקיץ האחרון ניהלו קרב צעקות קולני בממשלה בעד הקמתו מול מירי רגב ושות׳ נאלמו דום, ולא במקרה. בצדק או שלא, הם סבורים שנתניהו צדק, והשלד המרכזי של התאגיד יהיה פחות או יותר מה שקורה היום בתקשורת הישראלית. כנ״ל המפלגות החרדיות. התנגדותם של השותפים לתאגיד מתנגשת במקרה הזה עם התנגדותם העזה לאיומי הבחירות. בנט, דרעי וליצמן צריכים ללהטט בין דרישה חד משמעית מכחלון להתגמש בעניין התאגיד ובין דרישה חד משמעית מנתניהו להוריד את היד מגרונו של כחלון.
והכי מעניין, שגם כחלון והתאגיד כבר לא. הפוליטיקאי הכי ערמומי בסביבה חושב שאנשי התאגיד ערמומיים ממנו. הם מנסים לפוצץ כל הסכמה, האשים השבוע אחרי שמינויה של גאולה אבן למגישת פורסם בעיתוי רגיש במיוחד. לו יכל להחזיר את מחוגי השעון, הוא לא היה מקים מהומה כזו על עניין כזה. אבל עכשיו הוא בבעיה. מי כמוהו מבין איך עובד הראש של נתניהו: הרי כחלון וסער כבר דנו בעבר באפשרות לרוץ יחד. לא צריך הרבה יותר. זה כדי לשכנע את נתניהו בקונספירציה. כדי לפתור את המשבר ולמצוא אויב משותף אנשיו הציעו (או המציאו) השבוע לנתניהו תיאוריית קשר נגדית: ראשי התאגיד פועלים בשליחות יאיר לפיד, כי בחירות עכשיו טובות גם לשידור הציבורי החדש שיעלה וגם ל״יש עתיד״ שמזנקת בסקרים. מי כמו נתניהו יודע להעריך תזה קונספירטיבית טובה.
אבל האם הבחירות בפתח? מי שמכיר את נתניהו טוען שהוא לא באמת רוצה בפירוק ממשלתו, אלא שמעבר לסוגיית התאגיד יש עוד שלושה דברים שאיומו הדרמטי נועד להשיג: הראשון, לרוקן מתוכן – ומראש – את הסכנה שממשלתו תיפול אם החקירות נגדו יבשילו לכתב אישום. את השקשוק של כולם מבחירות אפשר היה לשמוע עד בייג׳ין. הם לא ימהרו לפזר שוב רמזים רב משמעיים על מה שיהיה אם וכאשר ואולי.
השני, לאפס את כחלון. נתניהו טען השבוע בתדרוך שאינו קורא עיתונים. אבל הוא בוודאי קרא את התדרוכים הארסיים נגדו מלשכת שר האוצר בשבועות האחרונים. כחלון לא מתדרך נגד נתניהו כי הוא רוצה בהפלתו אלא להפך, כי הוא רוצה להישאר. זו האמת המשונה: ככל שיו״ר כולנו ייצר את הרושם שהוא עויין את נתניהו ומתישהו ימאס בממשלה ויעזוב, הוא מקבל לגיטימציה תקשורתית להישאר בממשלה עוד, בלי יותר מדי מתקפות. רק שנתניהו מאס כנראה בסיפורים על היותו גנב קרדיטים, לא נדיב, נקמן וקטנוני.
השלישי מענין כי הוא מאפיין לא פעם את תורת הלחימה של נתניהו בשדות הפוליטיקה: הקם מהומה שנראית מוגזמת, ותרוויח משהו בדרך. אם נתניהו היה משלים עם הקמת התאגיד לפני שנה הוא היה מקבל גוף תקשורת עצמאי, חזק ועתיר כוכבים. מאבקו עד השבוע כבר החליש את התאגיד, הקטין את הנכונות להצטרף אליו והוסיף סעיפי חקיקה שיפגעו בעצמאותו. אז נתניהו עשה עוד קוועץ׳. הוא משול למי שהופך קבצן, אולי כמה שקלים ייפלו.
רק שבדרך להשגת המטרה כבר נגרמו נזקים: המשאב היקר ביותר בישראל, זמנו של ראש הממשלה, התכלה על זוטות מביכות ברמה הלאומית. האמון בתוך הקואליציה התרסק וייקח זמן רב לשקמו. הבחירות התקרבו תודעתית עוד קצת. אבל מה זה לעומת השאלה מי יגיש את רצועת הלילה בערוץ 1 החדש.

דילמת ארדן

אחרי 14 שנה בכנסת ושמונה בממשלה, גלעד ארדן מתקרב במהירות מסחררת לצומת שאליו הגיעו גדעון סער לפני שנתיים ומשה כחלון לפני ארבע שנים. השר לבטחון הפנים עלה בשנה האחרונה על מכ״ם האיומים של נתניהו: החקירות נגד ראש הממשלה מתנהלות במשמרת שלו; התאגיד, מקור כל איומי תבל הוא פסגת יצירתו. גם ככה, הוא חבר קבינט כבר פעמיים ושר בכיר ומקום ראשון בפריימריז, או בקיצור: מבחינת נתניהו הוא בעיה. זה אומר שעד להודעה חדשה, שלא תבוא, ארדן לא יקבל מנתניהו יותר ממשרדו הנוכחי, הבינוני בגודלו.
שני קודמיו במקום הראשון בליכוד הבינו זאת ופרשו. אחד מהם למפלגה חדשה, אחד מהם הביתה כדי לשקול אפשרויות. הוא יכול גם להישאר כמובן ולחכות לתום עידן נתניהו, אבל להסתכן בשחיקה, כשבכהונה הבאה ממתין לו תיק הקליטה או הפנים. המפלגה של נתניהו גדולת ממדים אבל יבול תיקיה, אל דאגה, יישאר מצומק. ארדן, כנראה בטעות פוליטית, מנסה לדחות את ההכרעה. השבוע הוא שתק אל מול משבר התאגיד. אכזרי לבחור בין תמיכה בחיסול הבן-יקיר-לך ובין יציאה למאבק בדמות האב האולטימטיבית של הליכודניקים. אכזרי, אבל לפעמים אין ברירה.

כוח אדם

אנשים בסין הם מוצר במחירי היצף. דלפק הקבלה במלון והמשמר בכיכר, המסעדות ולשכת ראש הממשלה – הכל מוצף בצוותי ענק, רובם בטלים מעבודה או עוסקים בזוטות. איש לא נזקק כאן לצמצומים בכוח האדם.
כשנשיא סין התיישב מול ראש הממשלה, בתום ההצהרות הרשמיות, סולקו העיתונאים אחר כבוד מהחדר. בדרכנו החוצה הבחנו בשישה עשר מלצרים ומלצריות נושאים שש עשרה כוסות קפה לשישה עשר משתתפי הפגישה. כל מלצר עם כוס קפה אחת. בבייג׳ין אין מלצר אחד עושה שתי שליחויות.
יום קודם לכן, בהיכל העם, משמר כבוד בסדר גודל גדודי קידם את פני ראשי הממשלות. כשנכנסו באולם הישיבות התיישבו מאחוריהם רשמי הפרוטוקול: מהצד הסיני עמלו במקביל שמונה מזכירים ולבלריות על תמלול הפגישה. מהצד הישראלי הושיבו, לשם הנימוס, פקידה אחת שבדקה בינתיים מיילים בטלפון. בישראל רוצים שאדם אחד יעשה שלוש משימות, פה שלושה אנשים עושים יחד משימה אחת.
לפני כמה שנים הוחלט לשנות בצה״ל את שמו של אגף כוח אדם לאגף למשאבי אנוש, כי זה נשמע לא מספיק רגיש. בסין מבינים באמת שכוח אדם לא שונה בהכרח מכוח סוס: אלה קודם המספרים האדירים שבועטים את סין קדימה, לצמרת הכלכלה העולמית.
כמה רחוק נראית מכאן הרגישות הישראלית לחיי אדם: כמה רחוק נראית עסקת שליט עם אלף תמורת חייל אחד. האמריקנים סירבו לעסקאות כאלה בגלל קשיחות; הסינים היו מסרבים מחוסר אכפתיות. בצידי הדרכים מבצבצות לפעמים הריסות שכונה בסדר גודל גוש קטיפי. במקומה, בלי חוק פיצויים ובלי מחאה, יקומו עוד גורדי שחקים.
זה מתבטא גם בשמיים. יישומון מזג האוויר התריע מדי בוקר על ״סכנה חמורה לבריאות״, עם איור של ענן ערפל רעיל, פרי התחבורה והמפעלים. כמה נורא לחיות בעיר המדהימה הזו, הנחנקת תחת ענני ערפיח שמסתירים את השמש והופכים את הזריחה מרגע אופטימי לשלב שבו השמיים הופכים משחור לאוף-וייט.
בסוף השבוע שעבר התקיים בבייג׳ין אירוע מפלגתי ענק. כל המפעלים הושבתו, מכוניות הורחקו והשמיים חזרו לצבעם הטבעי, הכחול. אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. כשפמליית נתניהו נחתה כאן השמיים כמעט השחירו: המפעלים המזהמים הצטוו להשלים את הפערים עם משמרות כפולות.
(פורסם ב"מקור ראשון")
שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.