חוק החסינות הוא פתרון גרוע למצב גרוע

ביום שישי שלפני הבחירות האחרונות, צלצלה איילת שקד למקורב מקורב במיוחד של ראש הממשלה. מה אתם עושים, שאלה, אתם הולכים לנו על הראש ובסוף לא נעבור את אחוז החסימה. את צודקת, אמר, אבל ככה נתניהו החליט.

נתניהו הצליח, וכנראה שהצליח יותר מדי. עד לרגע האחרון של המו"מ הקואליציוני הוא יפרפר בידיו של אביגדור ליברמן. ובעצם, גם בידיו של משה כחלון. לכחלון אין בפועל אפילו ארבעה ח"כים, שכן רועי פולקמן לא יתמוך בכל מהלכי הקואליציה ומצד שני אלי כהן לא מתכוון להתייבש באופוזיציה. הוא מגיע למו"מ נטו כחלון, ועדיין כמו ליברמן מפגין ביטחון. סיעותיהם הזעירות קיבלו הבטחות לביטחון ואוצר, ארבעה שרים, חמישה משרדים, והצמד עדיין לא טורח להחזיר צלצול.

תיאורטית, לנתניהו יש ממשלה בלי שניהם, שכן אם יואילו להימנע בהצבעה יהיו לו 56 מול 55 של האופוזיציה. באופן תיאורטי, החוק גם מאפשר לנתניהו להקים ממשלה בהמשך הקיץ בלי בחירות גם אם ייכשל בהרכבת הממשלה הפעם.

העניין הוא שלא הקואליציה מעניינת כרגע את נתניהו אלא כתב האישום.

לכאורה, ליברמן מנהל מו"מ על הגיוס ועזה וכחלון על סמכויות האוצר. בפועל, שניהם מבינים מה מונח כאן על הכף: בחודש הבא יוכרע כאן אם בנימין נתניהו יישאר ראש הממשלה לעוד שנים ארוכות מאוד, או יעוף מהתפקיד. חד וחלק. בלי כולנו וישראל ביתנו אין לנתניהו רוב להעביר אף מהלך חסינות, שכן הוא יהיה תלוי בגדעון סער ואחרים. נתניהו סבור ובצדק שבבחירות הימין ינצח וליברמן יימחק, אבל לו עצמו זה כבר לא יעזור: אם תהיינה בחירות חדשות, או אפילו עוד סבב של הרכבת ממשלה שהחוק מאפשר, הוא ימצא את עצמו בפגרת הקיץ בלי חסינות, עם כתב אישום ואולי בלי ראשות הממשלה.

ובקיצור, זה המקרה הראשון שבו יכולים להיות שני נפגעים מדו-קרב של אקדוחנים בלי כדורים.

הדרמה של ליברמן וכחלון היא רק המבוא למה שצפוי אם ככלות הכל תוקם כאן ממשלה. יהא המסלול שיבחר נתניהו, בסופו הוא יזדקק לכל חברי הקואליציה, בדגש על אנשי הליכוד. חמישה מורדים, והוא בחוץ. חשבו על ארדן, סער, אדלשטיין ושאר בכירים במפלגה שמתעבים את החקיקה המתהווה: כיוון שבקלפי נתניהו נראה בלתי מנוצח, מתן שרשרת החסינות פירושו הבטחת שלטונו לעוד שנים ארוכות, אולי עשור. מצד שני, אם יסכלו זאת בוחרי הליכוד יחסלו אותם. יש להם הזדמנות שלא תחזור לפתוח את הפקק שבו הם תקועים כבר שנים, ובמו ידיהם הם נדרשים עכשיו לפקוק אותו חזק יותר. הם ישלמו את המחיר כדי שהוא ייצא עם הסחורה.

כיוון שהם מבינים זאת, ונתניהו מבין שהם מבינים, ייתכן שבניגוד להערכות הראשונות סער יקבל הצעה לתפקיד מיניסטריאלי מכובד. אם הוא רוצה לנצח בהצבעה על החסינות, הוא יצטרך לדחות מעט את ההנאה שבנקמה.

לא לעולם חוסן

איך הצהרת כל הבחירות שלא תזדקק לחסינות ועכשיו הקואליציה שלך מתארגנת סביב חקיקה כזו, נשאל ראש הממשלה שלשום. כשאמרתי חסינות, השיב, התכוונתי בעיקר לחוק הצרפתי. אבל חוק החסינות הנוכחי, אולי עם שינויים קלים, כבר קיים. "חסינות היא לא בריחה מאימת הדין אלא דחייה שלו עד סוף הכהונה", הוא מסביר למי שמתעניין בהבדל.

היו לו טיעונים משכנעים יותר. זה יהיה קיץ מר וחמוץ, כשבכנסת יחוקקו תיקון שספק אם בכלל נחוץ לחוק החסינות, פרצה שדרכה ישתחלו לא רק ראש הממשלה אלא גם שאר הנחקרים בקואליציה. חקיקה פרסונלית היא דבר גרוע תמיד, וחקיקה כזו שנועדה לעצור הליכים משפטיים – גרועה יותר. כן, התנהלות רשויות אכיפת החוק חצתה גבולות לא פעם, וכן, שלושת התיקים נגד נתניהו הם גבוליים מאוד, חלקם גם תקדימי מאוד ונשען על אדנים נסיבתיים והיקשים מפותלים וגם על סימון מטרות מסביב לחיצים. נתניהו גם צודק שאי אפשר לפרסם באופן חסר תקדים כתב חשדות שבועות בודדים לפני הבחירות בשם זכות הציבור לדעת, ואז לטעון אחרי הבחירות שהציבור לא לקח בחשבון את האישום שבדרך.

היה עדיף בהרבה לו נתניהו היה בוחר להשתמש בחוק החסינות הקיים, שלא נכתב עבורו. כמובן, עדיף היה שהשינויים מרחיקי הלכת במערכת המשפט היו מקודמים ב-13 שנות כהונתו הראשונות של נתניהו, ולא בשנתו ה-14, בדיוק כשאותה מערכת עומדת לשפוט אותו כנאשם.

כל ימני ישר צריך להיות מודאג מחקיקה אישית, ובנימה זו של גילוי לב צריכים שמאלנים ישרים לשאול את עצמם איך זה עובר ככה בקלות יחסית. חוסר האמון המובהק במערכת המשפטית לא נולד בגלל ספין של נחקר. כשאריאל שרון הלך להתנתקות, השאלה האמיתית לא הייתה אם באמת עומק העקירה כעומק החקירה, אלא איך קרה למתנחלים שפינויים מהבית הוא צעד כה פופולרי. בהתאמה, סירובה הגאוותני של מערכת המשפט לשמוע כל ביקורת, התעקשותה להרחיב עוד ועוד את סמכויותיה בלי לבדוק שהדבר מקובל על הציבור, כל אלה הולידו את העובדה שהתנגחות איתה היא המיץ המתוק שנועד להחליק בגרונו של הציבור את הגלולה המרה של חקיקה אישית.

האיש שבא לבקר

את כל תסכוליהם, כל מררתם, עשויים בכירי הליכוד לפרוק מאחורי הפרגוד שיוצב בכנסת בשלושה ביוני, היום שבו תושבע אולי ממשלת נתניהו החמישית. מבקר המדינה ייבחר בהצבעה חשאית, ונתניהו ניצב בפני סכנה למבוכה ענקית: הפסד למועמד שלו ביום שאמור להיות החגיגי מכולם.

זו הסיבה, כנראה, שעוד אין לו מועמד: נתניהו היה רוצה את פרופסור אברהם דיסקין, אבל החרדים מתנגדים. חלקם דוחף את עו"ד מיכל רוזנבוים, פרקליטה מוערכת עם גישה שמרנית. לפיד, מנגד, רצה במועמדותה של פרופסור יפעת ביטון. כמה אירוני, הרי האיחוד של חוסן לישראל עם גשר של אורלי לוי נמנע בחורף האחרון כי בכירים ברשימה הזהירו את גנץ שביטון, מועמדת ברשימה של לוי, קשורה לקרן החדשה ומחזיקה בעמדות שמאל. עכשיו הם אמורים להצביע עבורה למשרת המבקר.

בכחול לבן מחפשים עכשיו מועמד שילכד סביבו את האופוזיציה, ויאפשר לשישה חברים בליכוד להרגיש מספיק נוח כדי למרוד בחשכת הקלפי. רצוי שופט בכיר, רצוי חובש כיפה. הפיתוי גדול: ההצבעה תהיה חשאית, אבל ההשפלה לנתניהו תהיה פומבית.

 

מנירנברג לירושלים

תייר לו נקלע השבוע לאולם 600 בנירנברג ורואה את האישה שעמדה ונאמה בקול צלול, היה מתרשם שמדובר במנהיגת אופוזיציה שנמלטה זה עתה מדיקטטורה גזענית וחשוכה. במשך חצי שעה נאמה נשיאת בית המשפט העליון באולם שבו אושרו חוקי הגזע הגרמניים. מילותיה – למה להיתמם אם לא מוכרחים? – מתחו קוים מקבילים בין מה שקרה במקום הזה במאה שעברה ומה שתקדם הקואליציה הישראלית בירושלים.

היא אמנם לא הזכירה כמעט את ישראל, אבל בשבוע שבו דנו בארץ על קידום פסקת התגברות שתגביל את כוחו של בג"צ לפסול חקיקה, הזכירה הנשיאה חיות את הצווים שסייעו לנאצים לפגוע בזכויות אדם למרות חוקת ויימאר. וכדי לפזר כל ספק, הגיעה גם המסקנה:

"אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים הוא שהעצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים ברמה המוסדית והאישית… הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה להגנה על זכויותיו. אתם נוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח וישרדו כל מתקפה, אך ההיסטוריה מוכיחה שגם מוסדות קיימים יכולים להיות מנושלים מכוחם וחיוניותם".

מההשוואה הזו ברור שחיות רואה את עצמה ואת המוסד שהיא עומדת בראשו כמגן הדמוקרטיה. אבל השאלה החשובה יותר שעולה מדבריה היא: אם בית המשפט הוא רפובליקת ויימאר, מי כאן בתפקיד הנאצים?

מהדברים משתמע שנשיאת העליון, כמו קודמיה דורית ("מדרון חלקלק שיכול להוביל לגרמניה של 1933") ביניש ואהרן ("מה שקרה בגרמניה יכול לקרות גם כאן") ברק, סבורה בעמקי ליבה שבמשכן הכנסת הסמוך שוכנת חבורת נאצים-בפוטנציה, ואלמלא קומץ שופטים ענקי רוח  ומהפכה חוקתית שאולתרה בחופזה, הייתה קמה סכנה לחוקי גזע ומחנות ריכוז. הח"כים ועוזריהם ממש.

כיוון שהתרגלנו להשוואות האלה ראוי להזכיר: צריך מידה מגונה במיוחד של חוסר מידה כדי לרמוז שמדינת ישראל שרויה בסכנת נאציפיקיציה. לקנדה יש פסקת התגברות, וככל הידוע טרם הוקמו שם פלוגות סער חמושות. בארצות הברית הפוליטיקאים ממנים שופטים אך בברוקלין אין עדיין גטאות. חיות ותומכיה לא מנסים לנצח בוויכוח החיוני מאין כמוהו על גבולות מערכת המשפט, אלא להשתיק אותו בזעקות "נאצים".

מה שמפתיע יותר הוא הדממה שבה נתקלו דברי חיות מכיוון האופוזיציה. בעשור שעבר, כשכמה מפונים מעצמונה ענדו טלאי כתום, הארץ סערה. "המתנחלים שמניחים טלאי כתום הם מכחישי שואה", אמר ראש אכ"א אלעזר שטרן. השבוע אותו שטרן דמם, כמו כל חבריו לכחול לבן. בעצם, הם לא דממו: יושב-ראש האופוזיציה המיועד בני גנץ פתח את נאומו בפרפראזה ברורה על נאומו של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר: "אינני עומד כאן לבדי, אני עומד כאן בשם למעלה ממיליון הנשים והגברים אשר הצביעו כחול לבן". ושוב, אם הוא האוזנר, אז מי כאן האייכמן?

בנאום נירנברג שלה, ציטטה חיות את השופט אלפרד ויתקון שהיה ניצול שואה: "לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות שהמדינה מעניקה להן כדי לנהל את פעולתן ההרסנית. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח".

כמה מאלף: הדברים הנכוחים האלה שימשו כדי לפסול ב-1965 את ריצתה לכנסת של מפלגה ערבית קיצונית ששללה את זכותה של ישראל להתקיים. לפני חודשיים, חיות וחבריה התעלמו מדברי ויתקון ואישרו לתנועה רדיקלית בהרבה, בל"ד, להתמודד לכנסת למרות שהיא דוגלת בעקרונות דומים, בנוסף להזדהות עם רוצחי יהודים. איכשהו, את הלקח חיות שכחה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.