ימי בנימין, פרק 1: הפוליטיקה על פי נתניהו

הפוליטיקה על פי נתניהו: האם 2019 מסמנת את תאריך התפוגה של השריד האחרון מהפוליטיקה של שנות ה-90' או שמערכת ההפעלה שהביאה אותו לבלפור עדיין עובדת? עמית סגל בפרויקט המקיף ביותר שנעשה על נתניהו – צפו בפרק הראשון​

שאלת השאלות לגבי נתניהו היא "איך הוא מנצח כל הזמן?". התשובה היא שהוא לא: ב-1996 לקח פסק זמן אחרי שהפסיד לברק, בינואר 2002 ניצח אותו שרון בפריימריז בליכוד – וגם ב-2006 הפסיד בפער מוחץ לקדימה של אולמרט. לוזר הוא לא מי שמפסיד הרבה פעמים, אלא מי שלא מסוגל לקום מזה. הסיבה שנתניהו הוא גם האיש שניצח הכי הרבה פעמים בבחירות בישראל היא היותו מכונה משוכללת להפקת לקחים. אלו חמשת הכללים שלו – זוהי הפוליטיקה על פי נתניהו.

הפרויקט הטלוויזיוני המקיף ביותר שנעשה על בנימין נתניהו: אין עוד אדם בישראל שמעורר כל כך הרבה רגשות וויכוחים סוערים, וסדרת הכתבות "ימי בנימין" שמשודרת השבוע במהדורה המרכזית מנסה לרדת לעומקו של האיש – המדינאי נתניהו, הפוליטיקאי, כוכב התקשורת, וגם אולי הנאשם. אמש (ראשון) שודר במהדורה המרכזית הפרק הראשון – הפוליטיקה על פי נתניהו. צפו בפרויקט המיוחד.

חוק 1: לך עם השותפים הטבעיים

בלב האובססיה הלאומית בעד נתניהו ונגדו, ניצבת העובדה שביבי איננו הביביסט הקלאסי: הוא אשכנזי, חילוני, עם שלושה בתים, נולד במעוז השמאל רחביה וגר בו עד היום. ובכל זאת, נתניהו הוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בציבור החרדי בלי להיות חרדי,  בציבור הרוסי בלי להיות עולה, ובציבור הדתי-לאומי בלי כיפה סרוגה – "השותפים הטבעיים שלנו".

לא תמיד נתניהו חשב ופעל כך: ב-2009 אף נשלח דובר ש"ס "להפיק" חלום שבו הבאבא סאלי אומר שאסור להצביע לליברמן. אלה היו הימים שלפני הגוש, לפני שהיה ברור שכל מפלגות הימין הולכות תמיד עם נתניהו. יש הרבה הסברים לגבי הטבע של החיבור בין נתניהו לח"כים החרדים – מ"אנטי ערבית" ועד הטענה שהם לא מאיימים עליו פוליטית.

דבר אחד חזק משותף לכל השבטים האלה: התחושה שהאליטות מעולם לא נתנו להם צ'אנס. ב-1999 אמר נתניהו בשוק התקווה: "האליטות האלה, מה שקוראים אליטות, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, את הרוסים, את כל מי שלא הם, את כל מי שלא אצלם: האתיופים, הספרדים, הרוסים – כולם. הם שונאים אותם". גם תומכיו כיום טוענים כי "אותן אליטות שנלחמות בו, נלחמות בנו – מה שעשו להורים שלו, אותו דבר עשו לנו, ישראל השנייה – אתם לא יכולים להבין את הרגשות האלה".

התמיכה משבטי הימין אפשרה לנתניהו להיות ראש ממשלה גם כשהליכוד עצמו גמגם בקלפיות. גודל הגוש הטבעי הפך להיות משמעותי יותר ממספר המנדטים של המפלגה. כך, הניצחון במנדטים של לבני – הפך לתבוסה מול הגוש של נתניהו. רק פעם אחת הרגיז נתניהו במודע את תומכיו מבני ברק ומהפריפריה – כשר אוצר ב-2003. לא במקרה זה קרה כאשר הוא לא ראש ממשלה, אלא שר של מישהו אחר.

תוכנית שלו חיסלה את הגירעון, אבל בדרך גם כמעט חיסלה לו את הקריירה. בריאיון ברדיו אמר אז "אני לא חושב שמישהו שאין לו את האמצעים יכול לעשות 12 או 14 ילדים בלי חשבון". המראיינת, העיתונאית שלי יחימוביץ' שהפכה לימים לחברת כנסת, נזכרת: "הבנתי תוך כדי שהוא אומר דבר נורא שלא יעבור לו בשלום. זה באמת לא עבר לו בשלום. הוא חשף בצורה העירומה ביותר את תפיסת העולם שלו בכלל לעצם עשיית הילדים אצל חרדים או אצל עניים".

באפריל 2003 אמר: "אנחנו מרגילים אוכלוסיות שלמות להיות סמוכים לשולחן הממשלה, הן וילדיהן, ואחר כך נכדיהן, לא לעבוד. להתרגל לקבל. ואחר כך, כשאתה אומר 'בוא נשנה את זה', אומרים: 'אתה עושה אי-צדק חברתי'. אני אומר הפוך: 'אנחנו עושים צדק חברתי".

כשהוא הובס בבחירות אחרי הקדנציה באוצר, נתניהו מבין מיד: מה שריסק את הליכוד הוא הפגיעה בשותפים הטבעיים. מאז הוא לעולם לא ירגיז יותר את שותפיו הטבעיים –  גם אם זה אומר לפרק ממשלה תוך שנה וחצי בלבד, לבקשת החרדים: כך פיטר את השרים לבני ולפיד והקים ממשלה עם המפלגות החרדיות.

חוק מס' 2: הצמד לימין

הפער בין ציפיות הימין ובין הציפיות של העולם הציב את ראש הממשלה הטרי ב-1996 על מסלול התנגשות עם שותפיו האידיאולוגיים, וההתנגשות אכן תגיע בחברון – הסכם שלפיו חלקים בחברון יועברו לשליטת הפלסטינים. הליכוד נקרע בוויכוח על ההסכם, ונתניהו מצא את עצמו בתפקיד השמאלן בחדר.

"בעצם מה ההבדל בינינו ובין מפלגת העבודה?", הטיח בו אז עוזי לנדאו. אברהם הירשזון הזהיר: "אנחנו צריכים להגיע לפעימה השלישית כשהליכוד פועם. אם לא נעשה את חשבון הנפש, הוא פשוט לא יפעם". כשנתניהו אמר שאינו יודע מה הפלסטינים כתבו לאמריקנים, לימור לבנת עקצה: "אולי ראש הממשלה מוכן לברר את זה עם האמריקנים?" והיחיד שנחלץ להגנתו של נתניהו היה שר החוץ שלו דוד לוי.

עד כמה הכעיס נתניהו את הימין תעיד דווקא הפגנת התמיכה בעדו: אנשי מרצ הפגינו בעד נתניהו בצמתים ברחבי הארץ.  הסערה המושלמת תגיע בהסכמי וואיי ב-1998, שבהם תסכים ישראל למסירת 13% משטחי יהודה ושומרון לפלסטינים. "מועצת יש"ע קובעת על כן שאיננה רואה עוד בבנימין נתניהו את מנהיג המחנה הלאומי", נמסר אז בהודעה תקיפה.

הימין החל אז לנדנד את כיסאו: "אני מבקש שראש הממשלה ידבר אמת אל הכנסת", מחה בני בגין במליאה. נתניהו הציע ליו"ר העבודה אהוד ברק ממשלת אחדות שתיתן יד לשלום: "אני מבקש את תשובתך לבחון את האפשרות של איחוד העם. אני מקווה שנמצה את האפשרות הזאת עד תום".

בדצמבר 1998 אירע רגע נדיר שבו עשו לנתניהו בית ספר לפוליטיקה. ברגע האמת הימין הריח בגידה והשמאל הריח שלטון, ויחד הם הצביעו בעד הפלת נתניהו. הוא זעם: "אמרתם שתיתנו רשת ביטחון, ולא נתתם". את הלקחים הכואבים שלמד אז נתניהו הוא כבר לא ישכח: הוא כמעט לעולם לא ייתפס באופסייד מימין.

ב-2012 הגיח מימין פוליטיקאי כריזמטי שיעשה "ביבי" לביבי. יצייר אותו כשמאלני מדי ויכריז: "בלחימה לא עוצרים". לא רק איבה אישית הדריכה את שבע שנות הסכסוך בין נתניהו ובנט, כי בשביל לשרוד הוא כבר כרת בריתות עם אויבים מרים יותר. כשבנט נשאל למה נתניהו שונא אותו, הוא נאנח והשיב: "אנחנו לא חברים. זה איזושהי טרגדיה, הקשר הזה. אני נוטה לחשוב שהוא הרבה יותר פונקציונלי משונא". כשנשאל אם יש לו פנטזיה שהשניים יהיו חברים, השיב: "לא, לא. זה לא הולך לקרות". נתניהו נצמד לימין וגרם לבנט להתהפך לשוליים, הוא החיל עליו את חוק מס' 2.

חוק מס' 3: גמד את הבכירים

את החוק הזה ליברמן הבין עוד לפני נתניהו. בבואו להרכיב את ממשלתו הראשונה, מנהיג הליכוד הצעיר התעקש, ומול השותפות ועמדת ליברמן הביא לסיעה את כל שלושת התיקים הבכירים: אוצר לדן מרידור, ביטחון לאיציק מרדכי וחוץ לדוד לוי. שי בזק, אז דוברו של נתניהו, מודה: "הייתה חשדנות, אבל בדיעבד ליברמן היה יותר חכם מכולנו וידע מה שהוא אומר".

את המכות הקשות ביותר למעמדו כראש הממשלה ספג נתניהו דווקא משלושת האנשים שקידם. עימותים חריפים עם שלושתם הובילו אותם אל מחוץ לממשלה – מי ביוזמתו ומי עם עידוד מבלפור. "כל תהליך קבלת ההחלטות אצל ראש הממשלה בממשלה הזאת הוא משובש", תקף מרדכי. לוי אמר: "אני לא אשאר בממשלה הזאת. נשבר לי". מרידור טוען כיום שהפופולריות שלו "לא מצאה חן בעיני מישהו".

את הלקח למד דור שלם של בכירי ליכוד שמצא את עצמו בתפקידים לא כל כך בכירים: ראובן ריבלין, סילבן שלום, דן מרידור, מיכאל איתן, גלעד ארדן, לימור לבנת. כשגילו שכלום לא צומח בגינה של נתניהו, שורה ארוכה של בכירים פרשו מי לפסק זמן ומי לתמיד, מסער ועד כחלון. היחיד שהחזיק בתפקיד בכיר בעשור האחרון – משה (בוגי) יעלון עזב גם הוא.

נתניהו הוא חלום לשותפות וסיוט לבכירי מפלגתו. סיעת בנימין נתניהו החזיקה בעשור האחרון בראשות הממשלה, בתיקי החוץ, הביטחון, הבריאות והתקשורת בעוד שסיעת הליכוד נאלצה להסתפק לרוב בתיק התחבורה לכל היותר

חוק מס' 4 – תייג את השמאל

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ימין ושמאל לא רבים על כסף ומיסים, אלא על גבולות הארץ. בעניין הפלסטיני רוב הציבור ימני, אבל כשעוברים לכלכלה, חברה, דת ומדינה – המשחק נפתח מחדש. נתניהו יודע היטב שהימין הפסיד בכל פעם שבה הבחירות נדדו למחוזות אחרים מאשר עזה והפלסטינים.

הפעם שבה היה הכי קרוב בעשור האחרון להפסד הייתה אחרי המחאה הכלכלית הגדולה שידעה המדינה, בקיץ 2011. כמו תמיד, גם הפעם נתניהו חתר להישאר באזור הנוחות הפוליטית שלו,  שממוקם אי שם במפרץ הפרסי – במאבק נגד הגרעין האירני.

הלקח מבחינת נתניהו ברור: בחירות צריכות להיות תמיד על ביטחון ומדינאות, ולכן החוק מחייב לחדד תמיד מי משלנו ומי משלהם. וכדאי להזכיר מי עוד חבר בצד שמנגד: "או טיבי או ביבי".

את המתחרים מתייגים תחת הכותרת "שמאל" – כך עשה גם לשרון, לגנץ, ללפיד ולליברמן. מי שהפך את המילה שמאל לקללה זה לא נתניהו אלא המציאות. אם להיות שמאל היום זה מיתוג שלילי, זה בגלל לחיצת היד עם ערפאת, הוויתורים ופינוי ההתנחלויות. מלבד זאת, בן גוריון כינה את בגין 'טיפוס היטלראי מובהק', על בגין אמרו 'רוצח', על שרון אמרו 'רוצח ובוגד'. האם נתניהו המציא את השיסוי בחברה הישראלית?

חוק מספר 5: שמור על הכתר

קשה להאמין, אבל היו ימים שבהם הטענה העיקרית כלפי נתניהו הייתה "הוא לא נראה כמו ראש ממשלה". ברק עקץ אותו ב-1996: "זהו התפקיד הרציני ביותר במדינה, ביבי, זה עוד לא אתה". כשהתקשורת תהתה על חוסר ניסיונו, השיב: "וקלינטון התנסה? טוני בלייר התנסה?".

במשך 20 שנה הולחמו זה לזה צמדי המילים "ראש הממשלה" ו"בנימין נתניהו", עד שדור שלם שכח שאלה לא מילים נרדפות. בשנות ה-90, בשם הרעננות, הג'ינגל קרא: "רוצה מנהיג צעיר, רוצה ביטחון". בעשור הנוכחי הוא טוען לכתר בשם הניסיון. בהתחלה מבליטים את הליכוד ומצניעים את נתניהו – עשור אחר כך בדיוק להפך.

בתחילת הדרך נלחם על עימות מול ראש הממשלה פרס (1996), ובהמשך הדרך נמנע מהצילום המשותף בכל מחיר כדי להישאר לבד בצמרת. כך למשל זעם בזמן הפסקת הפרסוומת בעימות הטלוויזיוני בבחירות 2009: "הם שמים אותנו יחד על המסך. מה זה הדבר הזה? מה זה? מה זה? אתה לא סיכמת את זה? תרים טלפון. מה זה הדבר הזה? הם ינסו לערב אותנו בדיון. זה מה שהם עושים כרגע, מכניסים אותנו לאמבוש".

המשוואה שיצר נתניהו בעמל של עשרות שנים היא "נתניהו שווה ליכוד, שווה ימין, שווה ראש ממשלת ישראל". רק שני אנשים הצליחו לאורך השנים לאתגר את המחשבה שבנימין נתניהו וראש הממשלה הם מושגים זהים. הראשון היה אהוד ברק, האפקטיבי משבעת ראשי האופוזיציה שקמו לנתניהו. הוא הביא למאבק ניסיון ביטחוני וסכין בין השיניים.

ברק עקץ אז: "למי תטלפן? יאסר ערפאת לא מוכן לדבר איתך, ביל קלינטון לא משיב לך, מדליין אולברייט עייפה מדיבורי הסרק, הרמטכ"ל לא מאמין לך, אריק שרון אומר עליך את האמת. למי תטלפן, אדוני ראש הממשלה?". עוד תקף: "יוני נתניהו ז"ל, אני אומר לך, ביבי, הוא היה מתבייש בך היום. גם אני מתבייש, ואיתי כל הציבור".

האיש השני היה אריאל שרון, שאמר פעם: "יש אנשים שנתפסים עם מכנסיהם מופשלים תרתי משמע". במשך יותר מעשור הוא הכה בנתניהו ובז לו: "נתניהו הוא אדם לחוץ, הוא נלחץ. אדם שנתפס לפאניקה ומאבד עשתונות". שרון, כמו ברק, הפך את נתניהו לביבי, לעוד פוליטיקאי. ורחמנא ליצלן, אפילו הפך את נתניהו עצמו לשמאלן כשאמר: "אני את ידו של ערפאת לא לחצתי".

הנזק המצטבר מבחינת נתניהו היה עשור בלי שלטון, שש שנים בלי לשכת היושב-ראש במצודת זאב. אחרי עשור בלשכת ראש הממשלה זו כבר היסטוריה. המצביעים צעירים מודים: "יש לו יותר ניסיון מאחרים, לביבי, בגלל שהוא היה ראש ממשלה עוד לפני שנולדנו".

מבט בתמונות השבעות הכנסת, תמונות הצמרת הפוליטית שלנו מהדור האחרון, מספר את הסיפור:  היו שהלכו לעולמם, היו שפרשו לעשות לביתם, מי שסרחו וסולקו בבושת פנים, ומי שסתם נדחקו לספסלים האחוריים. אבל נתניהו – הוא עדיין פה, שריד אחרון משנות ה-90.

2019 הייתה השנה שבה התערער שלטונו פעמיים, השנה שבה יריביו הפנימו את חוקי נתניהו והשתמשו בהם נגדו. ליברמן פירק לו את השותפות הטבעית, גנץ ברח מהשמאל ונצמד אליו לימין, ליכודניק אחד (סער) הפסיק לפחד – והבחירות לא עסקו בביטחון, אלא בשחיתות והדתה. השאלה לעשור השלישי של המאה ה-21 היא האם כללי נתניהו הם חוקי היסוד של הפוליטיקה בישראל, או שאחרי חצי יובל גם לאיש שכיהן וכיהן יש תאריך תפוגה.

שתף:
Share

תגובות

Comments are closed.