במלחמה המוטרפת בין נתניהו והתקשורת איחלתי לשני הצדדים כישלון

נתניהו

מנין שואבים תומכיו ודובריו של נתניהו בתקשורת – הגבול ביניהם מיטשטש לאחרונה – אושר כה גדול מאז חמישי האחרון, עת בוצע הקונטרול Z היקר ביותר בהיסטוריה של ראשי הממשלה בישראל? מה בדיוק יצא לימין או למדינה מהמהלך הכוחני האחרון? תקשורת ימנית יותר? עיתונות טובה יותר? קול צלול יותר למחנה הלאומי או לפריפריה?

גם כן הישג: אחרי שתי קדנציות, במאמץ כביר ומיליארד ורבע ש"ח (ובספרות: 1,250,000,000 ₪), הצליח נתניהו לחזור בדיוק לאותה נקודה: שידור ציבורי עבש ומסורבל שאיש אינו טורח לראות. מה יש כאן לחגוג בדיוק? גם אם נניח שהתאגיד מוטה לשמאל, מה בדיוק מחכה לנו ברשות השידור הישנה? זמביש ואריה אלדד מגישים את יומן הבוקר? רשת ג' בהנהלת מירי רגב? כמה עוד אפשר לסמא את עינינו לפני שנבין שנתניהו רוצה להמשיך להצטייר כאנדרדוג ופשוט לא מעוניין בתקשורת ימנית עצמאית? אכתוב זאת באותיות מודגשות ובפסקה נפרדת כדי שיהיה ברור:

בנימין נתניהו מעדיף תכנית של השמאל על פני קלמן ליבסקינד.

 

התקשורת

נסעתי בצהריים והאזנתי לתכנית רדיו שעסקה במשבר התאגיד. לאחר מונולוג ארמגדוני על מצב הדמוקרטיה, המרואיין הראשון היה השופט מצא, שהבהיר שישראל בדרך להיות טורקיה. אחריו עלתה עורכת דין שהגישה בג"צ נגד ראש הממשלה ופעולותיו בנושא התקשורת. הודו לה, ופנו למתן חודורוב, כתב שגם דיווח על משבר התאגיד וגם נאם בהפגנה של עובדי התאגיד נגד ראש הממשלה. סיימו איתו, ואז לאיזון שוחחו עם שאול אמסטרדמסקי, ממפוטרי התאגיד שנכנס בראש הממשלה. דוגמא למונולוג מייצג:

ש: "כמה יעלה לנו הטירוף הזה?"

ת: "הפסיכוזה הזו תעלה לנו עשרות מיליונים".

וככה תכנית אחרי תכנית, מהדורה אחרי מהדורה. אם ככה הייתה נראית טורקיה, ארדואן היה עובר עכשיו אקספרס של חצות בכלא באיזמיר.

במשך שבוע המשופשפים שבפרשנים לא טרחו לתהות אם לא היה מניע פוליטי ברור בעיתוי ההודעות על מינויין של גאולה אבן-סער וג'ודי ניר-מוזס-שלום למגישות בשידור הציבורי. עשרות כתבים שעוסקים בצדק בניגודי עניינים מקוממים בשירות הציבורי לא חשבו שיש בעיית ניגוד עניינים בעיסוק האובססיבי שלהם במקום שאיתו ניהלו משא ומתן, או בעובדה שהם דיווחו על הפגנה ואז לקחו מונית כדי להשתתף בה. מנין צצה ההנחה שהציבור מטומטם?

חד צדדיות בוטה מהסוג הנ"ל, במשך שנים ובכל אולפן ועמוד בעיתון, היא בדיוק מה שאפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו בתאגיד בעוד הציבור מבליע פיהוק בצד. אכתוב את זה באותיות מודגשות ובפסקה נפרדת:

רבים מאלה שקוראים עכשיו לפעול למען התקשורת החופשית עשו הכל כדי שרק קולם יישמע. 

עם הטייה כזו וזעקות שוד ושבר כאלה כבר שמונה שנים ויום ברצף מאז בחירתו מחדש של נתניהו, איש לא מתרגש כאשר באמת מתרחשת עוולה שיש למחות עליה. העימות המתמשך בין שני הצדדים הניצים מאפשר לשמר מצב מקולקל שבו כולם מפסידים, חוץ מכמה עיתונאים ונתניהו, כל אחד מהם נתפס כקדוש מעונה בידי מחנהו.

 

המסקנה

כששאלו את מנחם בגין ז"ל בעד מי ישראל במלחמת איראן עיראק הוא השיב: "איחלתי לשני הצדדים בהצלחה". במלחמה המוטרפת בין נתניהו והתקשורת איחלתי לשני הצדדים כישלון מחפיר.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי