ברווזים ברווזים

כחובב מושבע של ברווזים, ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול היה לזהות השבוע שברק אובמה הוא ברווז צולע. כיבוש קרים הנחית מכת מחץ על מדיניות החוץ הפייסנית שלו. האופנה הנוכחית בקרב מנהיגי העולם היא לנפנף מעליהם את הדרישות האמריקניות כזבוב טורדני, ואין סיבה להניח שראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יבחרו, דווקא עכשיו, למלא את פקודותיו בצייתנות.

לקראת תום תשעת החודשים שהוקדשו למשא ומתן, חשוב לחדד את הנקודה: האווירה הקדחתנית והפגישות המדיניות לאין קץ שאפיינו את משרד ראש הממשלה בחורף האחרון לא נבעו מהתחושה של היסטוריה ממשמשת ובאה עם הפלשתינים אלא מהרצון לחמוק מחצי האשמה האמריקנית כשהמשא ומתן המדיני ייתקע. נכון שבתיאוריה לימין יש סיבה עמוקה לדאגה מעמדותיו של נתניהו בהסכם קבע עם הפלשתינים, אבל החיים מתנהלים בפרקטיקה, ובה ללשכת ראש הממשלה לא היה ספק אפילו לרגע שעד להודעה חדשה אין עם מי לדבר על הסדר כזה.

גם את הנאום של נתניהו באיפא"ק צריך לפרש בהתאם. זה לא מקרה שהכתבים המדיניים שהתלוו אליו באמריקה הדגישו את הפסקה היונית על פירות השלום העתידי. על זה נאמר: נו, טוב. ראש ממשלה שפניו לתפנית מדינית דרמטית היה אמור לרענן את הרכב הקואליציה, להכין מפלגת מדף למפץ עתידי ולבזוק רמזי נסיגה בראיונות. אבל נתניהו דבק בקואליציה הנוכחית, עוסק ימים ולילות במאבקים פנים-ליכודיים עם דני דנון וכלל לא מתראיין. אלא מה, ראש הממשלה מעריך שהשיחות בדרך לכישלון מוחלט, ולכן לא אכפת לו להצטייר עכשיו כיונה צחורה ולהפיל את תיק הסרבנות על אבו-מאזן. האם זה יצליח? הריאיון הקשה של אובמה לסוכנות 'בלומברג' מעיד שנתניהו, כמו ב'העולם הערב' ממלא בוושינגטון את תפקיד האשם הנצחי.

בעוד שבועיים יסתיים כנס החורף של הכנסת. בדור האחרון קואליציות התפרקו רק בחורף. זה אומר שלפחות עד אוקטובר הבא לא צפויים שינויים קואליציוניים מרחיקי לכת – לא הצרחה שחמטית בין הבית היהודי לחרדים ולא בין יאיר לפיד ליצחק (בוז'י) הרצוג. שלושת החוקים שיעברו בכנסת בשבוע הבא (משילות, גיוס ומשאל העם) אמורים להרגיע, בהתאמה, את שלושת השותפים הבכירים (אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ולפיד). הרצוג ואריה דרעי, שהעניקו השבוע בראיונות גט כריתות לנתניהו, יגלו לאכזבתם שאיש לא תכנן איתם חתונה.

בגידה צפויה

כשיצטופף בעוד שלושה שבועות עם תריסר נאשמים לשמוע את הכרעת הדין בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט יצטרך להישיר מבט אל הנאשמת שולה זקן. אם יורשע הודות לעדותה המפלילה שניתנה השבוע במשטרה, הוא יוכל לכעוס אבל בוודאי שלא להיות מופתע. כמי שמבלה בבתי משפט מאז שנות ה-90, ראש הממשלה לשעבר אמור לדעת שאת הבורות הפליליים העמוקים ביותר הנחילו לפוליטיקאים מי שהיו עוזריהם הנאמנים ביותר.

פסיכולוגים יוכלו למצוא כר נרחב למחקר ביחסים האדיפליים שבין עוזר לפוליטיקאי. הרי כמו בתיאוריה המפורסמת של זיגמונד פרויד, חלקם מבקש בעצם לרשת את המקום של הבוס. כנסת ישראל מלאה ביועצים פרלמנטריים שהפכו בעצמם לחברי כנסת: איתן כבל, שהיה עוזרו של בנימין (פואד) בן-אליעזר, עבר אותו בפריימריס; נפתלי בנט ואיילת שקד הפכו מיד ימינו של נתניהו ליד שלופתת לו את הגרון בממשלה; משה כחלון, ראש לשכתו האלמוני של עוזי לנדאו, דחק אותו מרשימת הליכוד לכנסת. דרך דומה עשו גם סטס מיסז'ניקוב (יורי שטרן), סילבן שלום (יצחק מודעי), רוחמה אברהם, גדעון סער, דני נווה (כולם יועצי נתניהו) – ובעצם מי לא?

מבנה ההעסקה המשונה של מנהל דומיננטי מאוד ומתחתיו מעט מאוד עוזרים באותם עשרים מטר רבועים, במשך 18 שעות ביום, הפך את עוזרי הפוליטיקאים לאנשים עם משכורת דלה, כמות מידע עצומה ויחסי אהבה-שנאה מורכבים לבוס. נעמי בלומנטל הצליחה לחמוק שנים מהרשעה בפרשת 'סיטי טאוור' עד שנהגה הנאמן, אבי אוסקי, הלך למשטרה וסיפר כיצד שיחדה חברי מרכז בחדרי מלון. נתניהו הסתבך קשות בחקירת מבקר המדינה אחרי שהיועצת אודליה כרמון, איש המחשבים שלו ולפי חשדותיו של נתניהו גם הרל"שים בנט ושקד, העבירו קלסרים עמוסים במסמכים מביכים. את מה ששמע אלדד יניב בלשכתו של אהוד ברק אפשר לקרוא מדי שבוע ב'וואלה!'. יש עוד דוגמאות למכביר, אבל הן חוסות תחת כנפי היחסים שבין עיתונאי למקור.

שולה זקן, שמערכת יחסיה עם אולמרט נושאת סימפטומים מובהקים של יחסי אב ובתו, היא לפיכך מקרה הרבה פחות חריג משנהוג לחשוב. החלטתה להתיישב מול חוקרי 433 ולמסור לפרוטוקול את כל סודותיו האפלים של ראש ממשלת ישראל מפתיעה, אם בכלל, רק באיחור הניכר שלה. לאחרים לא לקח כל כך הרבה שנים לפתוח את הפה.

עדכוני נשיאות

  1. בנימין בן-אליעזר נראה שלשום במזנון הכנסת לחוץ מאוד. "במי כבר יש לך לתמוך?" הוא שאל חבר כנסת ערבי מוכר, ואז נקב בשם של מועמד/ת כשאחריו צרור קללות בלתי נשיאותי בעליל. לחברת כנסת אלמונית מיש עתיד הבטיח פואד ש"יכול להיות שאפתיע אותך בעוד שבוע וחצי בכוס קפה אצלך בבית". הלחץ של בן-אליעזר נובע משתי סיבות: הראשונה היא שהאינפלציה המסחררת במועמדים, שרובם המכריע מהמרכז ומהשמאל, מכרסמת קשות בבסיס התמיכה של מועמד העבודה; השנייה היא שהאש מטוריו של אלדד יניב מתחילה לאחוז בשולי גלימתו של בן-אליעזר. יניב עלה באותו הבוקר לרדיו והאשים את בן-אליעזר שעברות פליליות אפשרו לו לרכוש את הפנטהאוז בן 9 מיליוני השקלים ביפו.
  2. סילבן שלום דווקא נשמע רגוע יותר. "עברתי מהפך", הוא אמר השבוע לחבר כנסת ערבי אחר. "בהתחלה הייתי נגד רעיון הנשיאות, אבל עכשיו אני 75 אחוז בפנים". כדי להגיע למאה אחוז נצטרך להמתין לפחות עוד כשבוע, עד לסיום המושב.
  3. השר עוזי לנדאו יחזור ביום ראשון לארץ במטוסו של ראש הממשלה, ובכך יבוא כנראה לקצו המרוץ הקצרצר שלו לנשיאות. נתניהו לא התלהב מהמועמדות, ליברמן לא חשב שיש לה סיכוי.

4. וזו אולי הסיבה שבפעם המי יודע כמה שבה השבוע ועלתה על הפרק המועמדות של דוד לוי. מקורביו, כולל בתו חברת הכנסת אורלי, עסקו השבוע בבדיקה מחודשת של סיכוייו מאחורי הפרגוד. ליברמן עצמו, שאמור להיות שושבין המועמדות, מעריך שהנשיא הבא יבוא מקרב חברי הכנסת ולא מחוצה לה.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי