זהו סיפורן של שתי בריתות אמיצות, טרנס-אטלנטיות, שגוועו בשנה האחרונה: אובמה וקלינטון נשענו על מפלגת העבודה הישראלית, נתניהו והליכוד נשענו על המפלגה הרפובליקנית האמריקנית. הנשיאים הדמוקרטיים טיפחו את השמאל הישראלי, שיגרו את מיטב יועציהם לעת בחירות ונהנו ממתקפות כחול-לבן על הממשלה. ראש הממשלה הליכודניק עודד את המועמדים הרפובליקניים, חלק איתם את אותו מיליארדר ותידלק עצומות נגד הנשיא מגבעת הקפיטול.
איך נגמר השמאל הישראלי בסוף, כולם יודעים. אבל אירוע דרמטי מתרחש אל מול עינינו, רעידת אדמה שתורגש בקרוב מאוד גם כאן. השמרנים והאוונגליסטים היו במשך שנות דור המצודה הרמה של נתניהו בארצות הברית, נכס אסטרטגי לאומי בעיניו, משענתו ליום צרה מול נשיא דמוקרטי. ונתניהו, כזכור, לא זכה אפילו ליום חסד רפובליקני אחד בבית הלבן.
אובמה הבין בבחירות באיחור ניכר שכבר לא יזכה לארח בבית הלבן ראש ממשלה מהשמאל הישראלי. כפי שנראה השבוע, גם אם נתניהו יאריך ימים על כסאו, הוא כבר לא יצטלם עם נשיא רפובליקני בגן הוורדים. נצחונו המסתמן של דונלד טראמפ עשוי להיות מותה הרשמי של המפלגה, אחרי שנים של גסיסה מכוערת. נהוג להשוות את הרפובליקנים לימין הישראלי, אבל המקבילה האמיתית שלה בארץ היא מפלגת העבודה. שתי התנועות נהנו משלטון כמעט רציף מתום מלחמת העולם השנייה ועד 1992, כל עוד ישראל וארצות הברית נהנו מרוב לבן ממוצא אירופי. אמריקה הולכת ומשחימה, התוודה פעם שמעון פרס בהתבטאות לא מנומסת אבל מדויקת להפליא, בנאום פומבי ב-2004. השמאל הישראלי איבד כל אחיזה בקרב העולים והמזרחים בערך באותו הזמן שהימין האמריקני איבד כל אחיזה בקרב השחורים וההיספנים.
חלום השלטון של שניהם מתפוגג באותה השנה. כאן היה נראה אשתקד שיש סיכוי בזכות העייפות מנתניהו, ושם – בגלל המיאוס מקלינטון. אבל שם מתברר ב-2016 מה שכאן למדו כבר ב-2015: אי אפשר להדחיק את הדמוגרפיה בכמה תשדירי נגטיב על המנהיג המתחרה. השבר של הרפובליקנים במרץ הנוכחי מוכר למי שביקר בארץ במרץ אשתקד: התחושה שהשלטון במרחק נגיעה, ואז התרסקות איברים כואבת.
270 אלקטורים נחוצים כדי לזכות בבחירות לנשיאות. מאז 1992, המפלגה הדמוקרטית זוכה בקביעות ובקלות במדינות שמייצגות לפחות 242 כאלה. די להם בפלורידה אחת כדי לזכות בנשיאות, והם אכן ניצחו בחמש משש מערכות הבחירות האחרונות (כולל זו שהפסידו בהחלטה משפטית מפוקפקת ב-2000). גם בישראל, השמאל מתחיל את הבחירות בלי החרדים, הדתיים, המתנחלים, העולים ורוב מכריע של הפריפריה. זה לא מתכון להישרדות לאורך זמן.
בנימין נתניהו, הפרשן המיומן ביותר בישראל לענייני פוליטיקה אמריקנית לא מתראיין בנושא. אבל אפשר להסיק מה עמדתו. ב-7 בפברואר אמר בממשלה: "אם חבילת הסיוע הבטחוני לא תענה על צרכינו, נמתין לנשיא הבא". ההתבטאות המהממת הזו מלמדת שלפני חודש נתניהו העריך שבבית הלבן ישב נשיא נוח בהרבה מאובמה. היא הושמעה בשבוע שבו טראמפ הובס באיווה ונראה כגימיק שעומד לפוג. אפשר לשער שנתניהו ראה אז במרקו רוביו מועמד מוביל. שרים בכירים העריכו השבוע, בסמוך לסופר-טיוזדיי, שישראל תעדיף לחתום עם הנשיא הנוכחי. אבל מעניין מכך: ראש הממשלה מקפיד לשמר לאחרונה קשר הדוק עם הילרי קלינטון. ח"כ מייקל אורן אומר שיחסי נתניהו והקלינטונים מורכבים בהרבה מהתיעוב שאפיין אותם בעבר. מותר לנחש שנתניהו יעדיף אפילו אותה על פני טראמפ הסוליסט, הקפריזי, שאינו סר למרות תורמים וסנאטורים. איך יתפקד נתניהו אם קלינטון תיבחר לנשיאה והרפובליקנים יוכו קשות בסנאט ובקונגרס? האם הוא יכול לנווט גם בוושינגטון דמוקרטית לגמרי? האיש שרואה את מעמדו בארה"ב כנכס האסטרטגי השלישי בעצמתו של ישראל, אחרי דימונה וצה"ל, יצטרך להקדיש לכך את רוב הלו"ז שלו באביב הקרוב.
(פורסם במקור ראשון)
