ועדת הכנסת הייתה השבוע גדושה באנשים שניהלו מאבק מצפוני: הם נאבקו במצפונם כל הלילה, ובסוף גברו עליו. היו שם אבי "לא קיבלתי סגן שר" דואן, יוליה "שקרן משקרן פטור" שמאלוב, עתניאל "התחבטנו אידיאולוגית" שנלר ואריה "הכל ספקולציות" ביבי. הכביסה המלוכלכת שהטיחו פלגי קדימה זה בזה הייתה מספיקה לכל מכוני הניקוי היבש באזור חיוג אפס-שתיים. יו"ר סיעת הליכוד זאב אלקין סיפר שם שניהל בעצמו מגעים עם שני-שליש מחברי קדימה. למעשה, ספק אם במפלגה כולה יש ולו צדיק אחד שלא ניהל בשלב כלשהו מגעים לעריקה.
זה לא אמור להפתיע איש. תשדיר הבחירות של הליכוד ב-2006, עת הוקמה קדימה, ניבא את אירועי השבוע האחרון בדייקנות מרבית. על המסך עלו בקצב מסחרר בועות עם שמות חברי המפלגה. "לחברי קדימה אין דרך" אמר הקריין כשבועות של צחי הנגבי ושמעון פרס התנגשו זו בזו והתפוצצו. "אין להם דבר במשותף", הוא המשיך כשרוחמה אברהם ודליה איציק הפכו לשיירי סבון. "הם חיים בבועה. צאו מהבועה. גם קדימה תיעלם".
לכן, ההפתעה היחידה היא העיסוק האובססיבי של הליכוד בניסיון לפוצץ בועה שכבר מזמן התפוצצה. זה מה שיש לראש הממשלה לעשות במשך שלוש שנים וחצי? לשחד את יעקב אדרי? להחניף לדליה איציק? לארגן פגישת פסגה בין ביבי לנתניהו?
קדימה היא אובססיה עבור שני אנשים: נתניהו ואלקין. ראש הממשלה עוד נושא את צלקות הצלפותיה על גבו. זו המפלגה שנוסדה כדי לחסל אותו, וכמעט הצליחה. אחרי בחירות 2006 רק כפסע היה בינו ובין גורל דומה לשלה. אולמרט ניהל אז מגעים עם ח"כים בסיעת הליכוד המצומקת כדי שיתפלגו, וכמעט הצליח. נתניהו נשבע אז לנקום בדיוק באותה הדרך. הוא רק לא הבין שזו כבר לא נקמה, זו נקרופיליה. אפשר לחשוד שגם אלקין נהנה במיוחד להתעלל בקדימה. בכנסת הקודמת הוא היה חבר סיעה זוטר במפלגה הזו, ילד הכאפות של המפלגה. דליה איציק התעללה בו אז קשות. הוא בטח לא סובל כשהיא מחזרת על פתחיו כדי להצטרף לליכוד.
רק שמרוב הנאה, הליכוד פוגע בעצמו. לא מדובר רק בנזק הכבד שגרם השבוע ניסיון השוחד ההמוני. האינטרס הפוליטי העליון של נתניהו הוא לשמר את קדימה בחיים כדי לפצל את גוש השמאל, לא לבצע בה וידוא הריגה. הרי לא הייתה עוד סיעת אופוזיציה ראשית כנועה ותבוסתנית כקדימה. אם נתניהו ואלקין יצליחו לחסל אותה, הם ימצאו מולם בכנסת הבאה סיעת עבודה מלוכדת ומפלגת לפיד אימתנית בגודלה. הם עוד יתגעגעו אז למופז.
בית לא מפנק
לפני שבע שנים הטיל הנגבי על ביתו החדש-ישן פצצה הרסנית במיוחד. שבועיים אחרי הקמת קדימה, בעודו מתפקד כיו"ר הזמני של הליכוד, הוא תקע סכין חדה, ונטש. מסיבת העיתונאים הדרמטית שלו נערכה בדיוק ביום שבו הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. הכותרת למחרת באחד העיתונים הייתה קולעת במיוחד: "צחי הנגבי רץ קדימה, המשטרה בעקבותיו".
הנגבי טען השבוע שעזב את הליכוד רק בגלל שרון האיש, ושחזר עכשיו כיוון ש"לצערי, הנהגת קדימה של היום אינה מייצגת עוד את עמדותיי". ראיונות עומק שהעניק ביום הפרישה ההיא, בדצמבר 2005, לשלושת העיתונים הגדולים מעידים שהאמת, גם במקרה הזה, לא הייתה נר לרגליו. השר הציג אז את נטישת הספינה הטובעת של הליכוד כתמורה אידיאולוגית משמעותית.
הנה למשל, בראיון ל'מעריב', נשאל הנגבי על האפשרות ששרון עשוי לבצע בקרוב התנתקות שנייה. "אני מודע לזה", השיב הנגבי. "למרות שהוא מכחיש. המצב יכול להשתנות ואני אהיה שם. אני לא בטוח שאתמוך בהתנתקות אם לא תהיה תמורה הולמת, אבל אני סומך עליו. לגמרי. במאה אחוז". מיוזמתו, הוסיף הנגבי את המשפטים הבאים: "רוב עם ישראל מוכן היום לשלם מחיר משמעותי, כואב, תמורת הסדר. כולל פינוי יישובים. ואני נכלל ברוב הזה. כן, השתניתי, ואני לא אותו צחי של לפני חמש או עשר שנים".
רגע אחרי המרת הדת המדינית הזו, נשאל הנגבי: "לא כואב לך על הליכוד? הבית שלך עשרות שנים?". "כואב", השיב, "אבל הליכוד מבחינתי הפסיק להיות בית חם. לא חם, לא מפנק. יכול להיות שדווקא לליכוד אין עתיד. משתלטים עליו כוחות יצריים, לא הגיוניים, לא רציונליים. זה עצוב. הליכוד נהרס על ידי יצרים של אנשים. אני מקווה שנדע להפיק את הלקח בקדימה".
השבוע הליכוד נראה להנגבי מפנק בהרבה מאשר לפני שבע שנים. בחודשים הקרובים, אפשר להיות בטוח, נשמע אותו ימני מאי-פעם. על הנגבי אפשר להגיד את מה שיו"ר הכנסת ראובן ריבלין נוהג לומר בהזדמנויות כאלה: הוא בא מבית טוב. הבעיה היא, שכבר מזמן לא ביקר בבית.
אחד משלושה
כישלונו המפואר של הנגבי בהרכבת שביעייה לא יקל עליו להתברג ברשימת הליכוד. המפלגה שאליה חוזר אינה זו שנטש באמצע העשור שעבר: המרכז החביב עליו כל-כך כבר לא חשוב, ומתפקדי הליכוד ימניים מאי-פעם. ספק אם יסלחו לו. שרי הליכוד היו מאוחדים השבוע בדעה שהנגבי יכול להיבחר לכנסת, אבל רובם סבור שזה לא יהיה במיקום גבוה במיוחד. עם הרשעה נושאת קלון ועבר קדימאי עשיר, סיכוייו להתמודד על הנהגת המפלגה בעתיד הנראה לעין נראים קלושים למדי.
זה מעניין, כי הנגבי נמנה כבר שנים על חבורה מצומצמת ויוקרתית, לצד חיים רמון ואריה דרעי: אלילי הפרשנים. במשך זמן רב מאוד התקשורת נהגה להכתיר אותם כראשי ממשלה עתידיים, מוחות פוליטיים גאוניים, מגנטים של מנדטים. הציבור התרשם פחות: נכון לקיץ 2012, מדובר בשלושה ח"כים לשעבר שמנסים לחזור לכנסת בנפרד, ולא ממש מצליחים. דרעי נכשל פעם אחר פעם בניסיונו לשחזר את תהילת העבר, רמון והנגבי עוד לא השיגו אותה: הם חברי כנסת מאז שנות השמונים, אבל מעולם לא החזיקו בתיק בכיר באמת. במקרה או שלא, מדובר גם בשלושה מורשעים: עבריין מפלגות, עבריין שוחד ועבריין מין.
לא מאושר
מאז תחילת כהונתו, מתגאה יובל שטייניץ בשיחות בלתי-נגמרות בתקציב הדו-שנתי. המיזם החדשני הזה נולד בכלל מרצונו של נתניהו לחסוך לעצמו כאב ראש פוליטי מדי שנה, אבל שר האוצר מציג אותו כהישג כלכלי עולמי ראשון מסוגו. אחרי כמה שנים אפשר להעריך שהוא גם האחרון מסוגו: אף מדינה, מארה"ב ועד טוגו, לא אימצה עד היום את היוזמה. לפי רוב ההערכות, תקציב המדינה הבא כלל לא יאושר בגלל בחירות, כך שהמדינה תיאלץ להמשיך ולפעול בשנת המיתון הקשה 2013 לפי תקציב בלתי-רלבנטי בעליל שאושר עוד בימי השגשוג של 2010. שטייניץ יוכל אז להתגאות בעוד הישג: בלי שהתכוון הוא שר האוצר הראשון בהיסטוריה שהביא לעולם תקציב תלת-שנתי.
